Wednesday, January 31, 2018

ט"ו בשבט הגיע

Ok, I'm not sure why this has never bothered me as much as it has this year but that's just the way things go sometimes. It seems no matter where you go, where you turn, the name of this holiday is misspelled. Now, I have long believed that there can never be an absolute set of rules for Hebrew transliteration but I think the misspelling of this holiday speaks to a lack of understanding of one of the rules of דקדוק and so, while I stand on my soap box, I should probably take the opportunity to explain the situation.

So, for starters, I believe it should be Tu BiShvat. I have very rarely seen it spelled that way. I see plenty of B'Shevat, BeShevat, etc. Kudos to BaltimoreJewishLife.com for modifying the title of this article to reflect the correct spelling.

Interesting fact: Shevat is the only month in our calendar that begins with a שוא underneath the first letter. As a general rule (with very few exceptions) a שוא underneath the first letter of a word is a שוא נע. The common prefix for "in" or "of" is בְּ, with a שוא under the ב. So, six months ago we had Tu BeAv. However, there is a rule that a word may not begin with two consecutive שוא's. (One day, I plan to dedicate a post to why very often the change from a וְ to a וַ is not מעכב because of this rule.) So, to accommodate this rule the vowel underneath the ב becomes a חיריק. Consequently, because the ש is no longer the first letter, the שוא also becomes a שוא נח. And so we have BiShvat.

On top of Old Smokey...

(י"ט:י"ח)
וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ

As רש"י writes on this pasuk, there is a very distinct difference between עָשַׁן and עָשָׁן. The true meaning of the פסוק is that הר סיני was smoked i.e. covered in smoke. If read incorrectly with two קמצים it would imply that the mountain was all smoke. In short, the difference is whether the word is a verb or a noun.

If a בעל קריאה is not clear in differentiating his קמץ from his פתח (I've met a few of those in my day,) then this error might go unnoticed.

Many who fear God

(יח:כא)
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלהִים
One should be very careful with the above bolded word. The proper pronunciation is "yir-AI," with specific emphasis on the חיריק under the יו"ד and the separation of the first and second syllables. It is very easy to mispronounce this word as if it were יְרֵא - a lazy חיריק can easily turn into a שוא and the צירי under the אל"ף can easily be mistakenly placed under the רי"ש. This mistake will change the word from plural to singular. [Although perhaps one might suggest that it is clear from אנשי חיל that we are referring to a plural entity.]

I have been asked on a number of occasions if there is a difference in the exact pronunciation of a חיריק חסר and a חיריק מלא. I believe that "by the rules" there likely should be a subtle difference in the strength of the "ee" sound if there is no יו"ד. However, I usually suggest that it is far too risky to try to differentiate. I have a separate blurb about how we tend to pronounce a שוא two different ways, depending on the context and it should probably be one or the other. But my real point here is that if you try to soften a חיריק it will get too close to a שוא and the above point is a perfect example of why that is not worth the risk and better to pronounce all חיריקs the same.

לצאת

(י"ט:א)
בַּחדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל

It was early on a שבועות morning when, after staying up all night, I needed to be alert enough to correct the בעל קריאה when he pronounced the above bolded word לָצֵאת. In its correct form, the word means "to (since) the exit of," but as it was mispronounced, it is simply the infinitive, to exit.

This surely seems to be a change in meaning. However, even the word itself seems to change meaning, if the context of the word implies the proper meaning, this may render the mistake forgivable. In our case, there seems to be no logical understanding of the pasuk with the word לָצֵאת. Perhaps, then, this mistake is not as grave as it seems. [However, I would still correct it on the spot.]



Furthermore, commenter Elie points out the following:
מה תאמרו על תחילת הפטרת בוא
לָבוא נבוכדראצר וגו'
וזה ברור שהוא כמו כאן לצאת 
אע"פ שמנוקד בקמץ
That being said, we do find the word with the same meaning with a פתח under the ל. So perhaps even the meaning does not change.

רם ונשא

From Eliyahu Levin regarding this week's הפטרה:



ישעיה ו א וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א
שאלה שהגיעתני: אומרים בשחרית לשבת ויום טוב: המלך היושב על כסא רם ונשא. האם המלך הוא רם ונשא או הכסא? מצאתי שההזכרה היחידה בכל תנ"ך של כסא רם ונשא היא בהפטרת השבוע ושם הרד"ק והמלבי"ם חולקים אם הרם ונשא הוא על השם או על הכסא. מה יסוד מחלקותם?
ר' משה ארנד: שלום!
ההמשך בשחרית בשבת הוא שוכן עד וכו', ברור שהכוונה לפסוק מהפטרת יו"כ, וא"כ יתכן שגם הרם ונשא שנזכר הוא מהפסוק הקודם שם (ישעיה נ"ז למנינם): כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון, וזה אומר שיש לפסק: המלך היושב על כסא, רם ונשא וכו'. אני אומר זאת בגדר אפשר. ומה שהחזנים והקהלות נוהגים להתחיל החזנות מהאמצע (ויש שמחליפים שם חזן) לא מסתדר עם הבנה זו.
תשובתי: נראה שמצאנו רם ונשא גם בהפטרת יום כיפור למשל ישעיהו נז,טו: כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֝ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א ולכן יתכן שגם כאן זה הקב"ה, מאידך[1] הפשטות היא עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א כלומר הכסא גבוה (מהטעמים אין הכרעה חד משמעית אבל נוטה לטובת הכסא).
ר' יעקב לויפר: מדוע ר' אליהו אתה אומר שאין הכרעה מהטעמים, ועוד סבור שהם נוטים לטובת הכסא?
הנה ההטעמה: וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א
אם הטעמים סוברים ש'רם ונשא' הוא תואר של הכסא, היה ראוי שיטעימו את השם בזקף, ההטעמה הזאת דווקא מראה ש'רם ונשא' מוסב אל השם, כדרך שציין אליהוא ב'זוטות לפרשת יתרו' כי ההטעמה יֵרֵ֧ד ה֛' לְעֵינֵ֥י כָל-הָעָ֖ם עַל-הַ֥ר סִינָֽי׃ (שמות יט יא) מוכיחה כי 'על הר סיני' מוסב על 'ירד ה' ולא על 'כל העם'.
יעקב לויפר
תשובתי: מעניין, יענו: וָאֶרְאֶ֧ה אֶת אֲ-דנָ֛י [יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א] רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א
לא חשבתי על זה, אבל סוף סוף יש טרחא (כלשון אליהוא) במילה כסא,
אבל עם הדוגמה מ"על הר סיני" קשה לי להתווכח.
טוב אכנס להגיגים.
יעלו"י: מה אתה רואה בטרחא? הרי היא מפסיקה יותר מהתביר, לפיכך: ואראה את ה' יושב על כסא - רם ונשא [ה'].
אם היו מבינים 'כסא רם ונשא' היו מציבים זקף במקום התביר, ואז היה מתקבל הפיסוק 'ואראה את ה' - יושב על כסא רם ונשא'.
תשובתי: אנסה להסביר: כיון שכסא בטרחא הבנתי שכל הקטע לפניו [וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדנָ֛י יֹשֵׁ֥ב] טפל אליו ו"רם ונשא" תיאור הכסא.
אליהוא: אכן, שני הפסוקים בישעיה ו' ונ"ז יוצרים רושם שהקב"ה הוא אכן רם ונשא, ואין מה לדבר על הכסא.
אלא מה, יתכן לפרש את הביטוי 'רם ונשא' כתואר 'לא חשוב' שנדחק מעבר למפסיק החזק (טרחא).
ואז עדיין ניתן לטעון כי הכסא גם הוא רם ונשא.
ועוד, חיזוק לרעיון מן ההקשר. הרי כאשר אומרים שהקב"ה יושב על כסא רם ונשא יש פה האנשה נחמדה. אבל כאשר אומרים שהוא רם ונשא וגם יושב על כסא, מה טעם האמירה שהוא יושב על כסא? האנשה לשמה?!
לכן, הנח להם ישראל שחושבים שהכסא רם ונשא.
אך דעו נא, כי גם מאן שסבר כי הכסא רם ונשא צריך לקרא בהפסק אחרי 'כסא', כי הרי כן קרא גם ישעיה.
בברכת התורה
אליהוא
ליאור יעקובי: קוגוט מביא את דעת שד"ל שת"י ובעל הטעמים עזבו את הפשט מסיבה תאולוגי.
וקוגוט דוחה אותו ע"פ המדרש:
מדרש תנאים לדברים פרק יד
כיוצא בו אתה אומר (ישע' ו א) בשנת מות המלך עזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ואין אנו יודעין אם הכסא רם ונשא ואם המקום ת"ל (שם נז טו) כי כה אמר רם ונשא:
הרי דיון ע"פ הפסוק השני. ע"כ ליאור.
אחד המגיבים בהגיגים: לרגל המשא ומתן עיינתי בכתוב, ועלתה לי תמיהה אחרת, כי הנה כתוב כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון.
והנה אנו אומרים שוכן עד מרום וקדוש שמו. מהיכן המקור ש"מרום" וקדוש שמו?
כוכב דויד: בפסוק בישעיהו נז, טו, על פי הטעמים:
כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן.
כלומר ה' הוא שוכן עד, שמו קדוש, והוא אמר שהוא ישכון, כלומר שהוא שוכן ב'מרום' (העתיד משמעותו הווה, כמו הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל).


לפיכך הפיסוק הנכון הוא:
שׁוֹכֵן עַד, מָרוֹם; וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ. – כלומר, ה' הוא שוכן עד (כבפסוק),
הוא שוכן גם במרום (כדבריו בסוף הפסוק),
וענין אחר - קדוש שמו (כבפסוק). ע"כ.
פרו' שמחה קוגוט: היכן אמור להתפרסם הוויכוח המצורף? ב"היבטים" הקרוב? אכן דנתי בפסוק זה בספרי על הטעמים והפרשנות בעמ' 139, 216, 238 ואין בוויכוח כאן אף לא פרט אחד שלא הובא שם (זולתי ההבנה השגויה של כוונת הטעמים המוצגת בסוגרים ע"י הרב אליהו ונדחית בצדק ע"י הרב לויפר).
אשר לציטוט הפסוק בשחרית של שבתות וחגים -- דומה שזו דוגמה נוספת להשתלטות המנגינה הרווחת על התוכן, ומוטב שהחזנים ישתלטו על המנגינה ויכפו עליה את ההפסקות הנכונות.
בברכה חמה, שמחה קוגוט
עתה נביא את דברי המפרשים.
ר' יוסף קרא: אע"פ שמקום ישיבתו על כסא רם ונשא, ראיתי ששוליו מלאים את ההיכל.
ראב"ע: רם ונשא - תואר הכסא, לא כאשר אמרו רבים. והטעם, שהוא למעלה מהחיות, כאשר אפרש בספר יחזקאל.
גם רד"ק ור' אליעזר מבלגנצי מפרשים שהכסא הוא רם ונשא. וגם הגר"א בפירושו על ישעיה.

Friday, January 26, 2018

'מקדש ה

Note not only the vowels but the trop as well in the following phrase from (טו:יז)

The meaning of this phrase is "The sanctuary, HaShem, which your Hands have established." The vowels and trop are very instrumental in establishing this as the meaning of the phrase. The note above מקדש is a separator, essentially putting a comma between it and the following word. If it were connected to the following word, it would read "The sanctuary of HaShem which you (whoever that is) have established." If one reads the word with a מרכא note, which is an easy, lazy mistake, it might serve to connect the words and distort the meaning.
Additionally, the קמץ under the דל"ת makes the word stand alone. If it were to be mistakenly pronounced מִקְּדַשׁ, that would also imply the connection with the following word. Needless to say, both mistakes are to be avoided. I wouldn't correct the trop but I'm not so sure about the vowel.
See further discussion in the comments:

Leave us alone!

I have a new name for this - the Sneaky פתח.

When בני ישראל are faced with the ominous situation of having a sea on one side, and an invading Egyptian army on the other, some pretty harsh words are hurled in משה's direction. Among them is the statement, "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם" - this is what we told you in Egypt, "Leave us alone..." Special attention must be given to the word חֲדַל. In its correct form, it is the second-person imperative. However, if it is simply mispronounced חָדַל, it changes to the third-person past tense. A very subtle difference but a very serious change in meaning.

Exceptions Ahoy!

In general, the first letter of a word beginning with בג"ד כפ"ת will usually have a דגש. However, if the word is connected to the word preceding it and that word ends with a vowel sound, the דגש is removed. The letters that are capable of producing a vowel sound are א, ה, ו, י. I've always found AHOY to be the easiest mnemonic for this rule. There are two exceptions to this rule in the תורה and both are found in this week's פרשה. In fact, they are both in אז ישיר.



The first is טו:יא מִי-כָמכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמכָה נֶאְדָּר בַּקּדֶשׁ. The first מִי-כָמכָה follows the rule. The second does not. מנחת שי cites two reasons for this. First, he says that since the name מיכה is the name of an עבודה זרה, it is not proper for the name to "appear" to be mentioned next to השם's name which it would if you were not to pause sufficiently between מי and כמכה. The second reason is an allegorical explanation in the name of ר' יוסף קרא. [Perhaps there is a difference between the two as to whether or not one should bother to go back if they slip up. According to the first approach, once you've said it, it's pretty much too late. But perhaps according to the second approach you do accomplish something by going back. Nevertheless, this should NOT be corrected in shul.]



The second example is טו:טז בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן. It should be כָאָבֶן. Once again, according to מנחת שי, we are afraid of an improper stringing of words. Without the דגש, it might sound like יִדְּמוּךָ אָבֶן, which would essentially be stating that a rock is comparable to חס ושלום ,השם.







MG said...
The Mesorah Gedolah in Daniel perek 5 lists all the exceptions to the "AHOY" rule. In "Az Yashir" you have the two you mention plus 3 more: "Ga'oh Ga'ah" which appears twice (once in the Shira and once by Miriam) and also "Am zu Ga'alta" where the Gimmel has a dagesh even though it shouldn't. The Minchas Shai explains this last one as needing a dagesh because without a dagesh one might confuse the shoresh as being from the word "M'Go'al" which is derogatory.

Wednesday, January 17, 2018

Talented Locusts

Just wanted to highlight one of Elie's points below from last week but on this week's פרשה:
י:ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ
It is not absolutely essential to use the שוא נע. However, one must be very careful not to skip the שוא altogether and pronounce it וּמָלוּ. Surely, the locusts were not circumcising the Egyptians houses.

Thursday, January 11, 2018

לשון יחיד ורבים

From Eliyahu Levin:

ט לא שאלה שהגיעה אלי בשנה שעברה מנויורק:
Rav Eliyahu, Shalom UVracha -Please excuse me for writing to you in Loazeet, but please feel free to reply in Leshon HaKodesh.First of all, thank you very much for your wonderful material!I would really appreciate your help with the following question that someone asked me:
ל"א והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול ל"ב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה :
Why is the first pasuk singular (נוכתה) and the second pasuk plural (נוכו)?Thank you very much! Chazak VeEmatz !משה שמואל וייס Moshe S. Weiss
Thank you very much!

גם מי שאינו מבין אנגלית יבין את השאלה, מ"ש חטה וכוסמת שלא נכו בלשון רבים, ומ"ש פשתה ושעורה שנכתה בלשון יחיד.
אינני בטוח שיש סיבה מחלקת.
אולי לפשתה יש טעם משלה – אביב, ולשעורה טעם אחר - גבעול משא"כ חיטה וכוסמת שיש להם טעם משותף.
תשובת אפ"ר (אוריאל פרנק:: אינני בטוח ש"נוכתה" הוא לשון יחיד. השוה "בנות צעדה" והכתיב "ידינו לא שפכה" וכמ"שכ על כך בעבר. ע"כ תשובת אוריאל.
מעניין מאוד היום עיינתי בספר של זיידל על צורות רבים משונות. עדיין צריך להסביר למה המעבר לצורת רבים "סטנדרטית".

דקדוקי וארא סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת וארא ובהפטרה, ובקריאת שבת במנחה ושני וחמישי. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע
וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי וְהִרְבֵּיתִי וְנָתַתִּי וְאָמַרְתָּ וְהִפְלֵיתִי וְשַׂמְתִּי וְהַעְתַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ וְהִדְבַּקְתִּי וּבָקַעְתָּ וְהַעֲמַדְתָּ וְהִכְרַתִּי וַהֲפִצֹתִי וְשַׁבְתִּי וַהֲשִׁבֹתִי
ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.
ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.
ו כה -פִּינְחָס הנו"ן בשוא נע.
ו כז הַֽמְדַבְּרִים למרות הגעיא המ"ם בשוא נח[1]
ז י וַיַּעֲשׂוּ כֵן: הטעם נסוג אחור ליו"ד. א"ה: בקורן המילים מוקפות, אבל בידינו ספרים מדויקים יותר. א.ל.
ז טו אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ : ה"א בשווא נח ודגש קל בפ"ה.
ז טז שַׁלַּח : כבר הערנו על כך בשבוע שעבר, יש להקפיד על הדגש בלמ"ד להבדיל בין בניין קל לפיעל. ובין עבר לציווי. א.ל.
ז יט וְיִֽהְיוּ-דָם: געיה ביו"ד הראשונה. ז יט וְהָיָה דָם: תיבה 'והיה' במלעיל מדין נסוג אחור.
ז כ וַיֵּהָפְכוּ: מרכא[2] בה"א מורה על העמדה קלה שם, יש לקרא ויֵּהָ-פְכוּ. והפ"א בשוא נע.
ז כב בְּלָטֵיהֶם: כאן ולהלן, ח ג ו-ח יד, ללא ה"א בין הלמ"ד לטי"ת, לעיל ז יא בְּלַהֲטֵיהֶם.
ז כז בַּצֲפַרְדְּעִֽים׃ הצד"י רפויה. יש חטף פתח בצד"י בלנינגרד, מה שמוכיח ללא ספק כי השוא בצד"י הוא נע. וכן בהמשך.
ח א עַל-הַנְּהָרֹת: לפי חלק מכתבי היד הדרבן (קדמא או מקל) בעי"ן, לפי כל ספרי תימן, בה"א הראשונה[3].
ח א עַל-הַיְאֹרִים : אין געיה בה"א והשווא ביו"ד נח. וְהַעַל: במלעיל.
ח ב הַצְּפַרְדֵּעַ כאן הצד"י דגושה, ובשוא נע.
ח ה וּמִבָּתֶּיךָ : התי"ו בדגש קל, בתורה קדומה, בחלק הדקדוק נאמר על כך: "התי"ו בדגש קל, וכן כל לשון בתים שבא בלשון רבים יבואו בדגש קל, זולת ב' שיצאו מן הכלל לדעת בן אשר ובאו בדגש חזק..."[4]
ח ז וְסָרוּ הטעם ברי"ש מלרע.
ט ט אֲבַעְבֻּעֹת: עי"ן בשווא נח, בי"ת שלאחריה בדגש קל, יש לקרא אבעְ-בֻּעֹת.
ט כג וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ: מרכא בתי"ו, הטעם נסוג לתי"ו. וה"א בחטף פתח.
ח טו אֶצְבַּע מלרע!
ט ל תִּירְאוּן הרי"ש בשוא נע הטעם באל"ף מלרע.

הפטרת וארא
יחזקאל כח כד (תימנים) סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב להשמיע גם את האל"ף. לא מַכִיב ולא מַמִיר.
כה וְנִקְדַּשְׁתִּי הטעם בדלי"ת למרות וי"ו ההיפוך.
כט ג וְאָמַרְתָּ מלרע; הִנְנִי הנו"ן בשוא נח, וכן בפסוק ח י ועוד. הַתַּנִּים לא תנין. וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי׃ בפסוק ט וַאֲנִי עָשִֽׂיתִי׃
ד וְהִדְבַּקְתִּי מלרע; בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ לבטא נכונה, ובעיקר המבטאים תי"ו רפויה כשׂי"ן שמאלית.
ח אֲדֹנָי יֱֹיִ לקרוא את יֱֹיִ – אֱלֹהִים.
יב מָֽחֳרָבוֹת המ"ם בקמץ רחב, במבטא "ישראלי" נקרא כפתח.
יד שְׁפָלָֽה׃ הפ"א בקמץ, לא שְׁפֵלָה. וכן בפסוק הבא.
טו וְהִמְעַטְתִּים הטי"ת עם כל הקושי בשוא נח.
יח נְבוּכַדְרֶאצַּר ברי"ש לא בנו"ן.
יט לשים לב למפיקים: הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ

שבת מנחה ושני וחמישי
י א שִׁתִי הטעם בתי"ו מלרע.
י ג לֵעָנֹת בנין נפעל, לא להחליף עם לַעֲנוֹת או לְעַנּוֹת. אצלנו הלמ"ד בצירי והנו"ן רפויה.
י ד אִם-מָאֵן לתת רווח בין הדבקים.
י ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ.
י ז וַיִּפֶן הטעם ביו"ד מלעיל. וַיֵּצֵא הטעם בצד"י מלרע.
י ט בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ: יש להיזהר על הפרדת התיבות מפני 'הדבקין'.
כִּי חַג-ה' לָֽנוּ: מרכא בתיבה 'כי', טפחא בתיבה חג-ה'.
י יא ׃ לֹא כֵן הכ"ף ברביע לא בגרשיים. מְבַקְשִׁים הקו"ף רפויה בשוא נח. וַיְגָרֶשׁ הטעם בגימ"ל מלעיל.



[1] השווה למה שנכתב על המילדֹת בשבוע שעבר. ובפנים הגליון.
[2] מעניין, אע"פ שרוו"ה במשפטי הטעמים שלו מביא כלל שיש כאן (במקומות כמו כאן) מרכא תביר באותה תיבה, בחומשים שלו הוא נמנע מלהטעים כך. בתנ"ך קורן הלכו בעקבותיו גם בזה. בנ"ך בהרבה מקומות (אינני יודע אם בכולם) הטעימו אל נכון. וזו אחת התשובות למה אני מעדיף תנכים יותר מדויקים! א.ל.
[3] א"ה: אין בזה נפקא מינה למעשה, אנו מעדיפים את ההטעמה הנהוגה בכא"צ. א.ל.
[4] א"ה: הספר אינו לפני. הכוונה כנראה לשלושה מקומות בשני פסוקים בדברי הימים שהבי"ת פתוחה: ב ב ט; ב ד ה. בַּתִּים. ברור שהדגש בתיו אינו סוגר את ההברה במילה בָתִּים, כי הקמץ כאן הוא רחב! ואכמ"ל. א.ל.

Frogs

As a general rule, a שוא under the first letter of a word will always be a שוא נע. Also, if a word is prefixed by a ה' הידיעה it will usually begin with a דגש in its first letter and the שוא will be a שוא נע. There are numerous exceptions to this rule (as there are to every rule, including the rule that every rule has exceptions.) One exception which is seen many times is הלוים which never has a דגש.

(As I understand it, there is a מחלוקת as to whether a שוא underneath one of these exceptions is נע or נח. The תיקון סימנים goes with נח.)

In וארא, we find another exception - צפרדעים. The צ doesn't get a דגש. However, there is something different about this exception. There is an exception to the exception. In ח:ב we find וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּע. Any suggestions as to why this is?

Reader answers:







MG said...
R' Yaakov Kaminetsky discusses this question in Emes LYaakov. He answers that "Tzfardea" is not of Hebrew origin, rather Egyptian, and in that language the Tzadi did not have the ability to receive a dagesh. Therefore even though it is preceded by a "Heh Hayidiah" it receives no dagesh. However the word "HaTzefardea" does not refer to "a frog" but to the "frog infestation", (as Rashi explains according to the Pshat)and this new word now follows the rules of Hebrew Dikduk, so the Tzadi receives a dagesh.
Shloime said...
The Radak in Michlol quotes this as being an exception.
A mem of a present tense piel doesn't take a dagesh. Not sure why.

Thursday, January 4, 2018

From the Children of the Hebrews

(ב:ו)
וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה

It would seem that the pronunciation of the word מילדי is quite crucial. Obviously, when pronounced correctly, it means "from the children of the Hebrews." However, suppose it were to be erroneously pronounced מְיַלְדֵי. Wouldn't that mean "the midwives?" (or, midhusbands, per Michael's comment.) Admittedly, that wouldn't make much sense in context and perhaps need not be corrected. But certainly something to be mindful of.

See the comments.

The strange thing about Straw

(ה:ז)
וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן

At the end of a פסוק or at an אתנחתא, we find that שֶמֶן becomes שָמֶן and אֶבֶן becomes אָבֶן but for some odd reason תֶּבֶן does not become תָּבֶן. I did a little fishing around in a Concordance and I came up with a theory that perhaps we do not modify the word if it will appear to change its meaning. This theory is based on איוב י"ג:א שָׁמְעָה אָזְנִי, וַתָּבֶן לָהּ where the word is from the root בינה, understanding.
However, others have suggested otherwise.
Please see the comments for further discussion on the topic.






Anonymous MG said...
R' Yaakov Kaminetsky suggests an explanation for this in his sefer Emes L'Yaakov.
If you don't have this sefer, you should buy it. R' Yaakov was the last great American dikduk expert and he addresses many questions regarding dikduk and "trop" in the Torah.
December 15, 2008 11:41 PM
Blogger Avromi said...
Reb Yaakov says that it is because then people might make a mistake and think that he is saying "taven" with a "vav" instead of a "veis."

yasherkoach on the mareh makom
December 15, 2008 11:49 PM

Affliction

(א:י"ב)
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ

I've mentioned this before but it should really be pointed out on every occasion: It is of utmost importance to pronounce it יְעַנּוּ (to afflict) as opposed to יַעַנּוּ, (to answer). This is certainly correctable and is easily missed.

Please see the comments.

דקדוקי מילים שמות סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי משמעות בפרשת שמות ובהפטרות. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע וְאָמַרְתִּי וְאָסַפְתָּ וּבָאתָ וְשָׁלַחְתִּי וְהִכֵּיתִי וְנָתַתִּי וְלָקַחְתָּ וְשָׁפַכְתָּ וְשַׂמְתָּ וְהוֹרֵיתִי וְדִבַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ

א ג יִשָּׂשכָר כבר כתבנו בפרשיות ויצא-וישלח-ויגש-ויחי לקרוא יִשָּׂכָר והשי"ן השנייה כאילו אינה קיימת.
א י הָבָה נִֽתְחַכְּמָה הנו"ן רפויה
[1].

א יא עַנֹּתוֹ יש להדגיש את הנו"ן להבדיל בין 'ולא יכלו אחיו לַעֲנוֹת אותו' לבין 'וישכב אותה וַיְעַנֶּהָ', מלשון עינוי.
רַעַמְסֵס העי"ן בפתח והמ"ם בשוא נח. במקומות האחרים העי"ן בשוא נח והמ"ם בשוא נע.
א טו יח כ לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בלמ"ד. (תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק עמו' תד)
א טז וָחָיָה הוי"ו קמוצה, מלעיל הטעם בחי"ת והיו"ד רפויה ללא דגש.
א יז וַתִּירֶאןָ האל"ף נחה אינה נקראת כאילו כתוב וַתִּירֶןָ, מי שקורא את האל"ף וַתִּרְאֶינָה עובר למשמעות ראייה. הַֽמְיַלְּדֹת הַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בה"א.
א יט הַמְיַלְּדֹת המ"ם ללא דגש ובשוא נח.
א כ וַיֵּיטֶב היוד הראשונה בצירי ולא בחירק (השנייה נחה – לא מבוטאת).
א כא כִּֽי-יָרְאוּ: הרי"ש בשווא נע, שווא נח משבש את המשמעות.
ב ג הַצְּפִינוֹ הצד"י דגושה ובשוא נע, אין דגש בפ"א.
תֵּבַת גֹּמֶא שתי המילים מלעיל הטעם בתי"ו ובגימ"ל. וַתַּחְמְרָהֿ אין מפיק בה"א.
ב ז הָעִבְרִיֹּת כב נָכְרִיָּה׃ הרי"ש בחירק חסר והיו"ד אחריה בדגש חזק וחולם (אין לקרוא כאילו יש שם אל"ף).
ב ט וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ: טעם טפחא בתיבת וַאֲנִי
ב יד הַלְהָרְגֵנִי הלמ"ד ללא דגש בשוא נח. הה"א השניה בקמץ חטוף (קטן).
ב יז וַיְגָרְשׁוּם הרי"ש בשוא נע לא בחט"ף, גם אין געיא בלנינגרד.
ב כ וְיֹאכַל לָֽחֶם: טעם נסוג אחור ליו"ד

ב כד אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶֽת-יַעֲקֹב׃ על פי רב מוטעם טפחא, מרכא סו"פ. על פי תורה קדומה: "הטפחא בתיבת 'יצחק'.
ג ז עֳנִי העי"ן בחטף קמץ והטעם בנו"ן. נֹֽגְשָׂיו: הגימ"ל בשווא נע והשֹי"ן שמאלית, בדומה לו גם בהמשך ה ו אֶת-הַנֹּגְשִׂים
ג ח וּֽלְהַעֲלֹתוֹ: ול-ה-ע-ל-תו, למ"ד שווא נח, געיה בה"א, עי"ן בחטף
[2].
ג ט בָּאָה הטעם בבי"ת מלעיל לשון זמן עבר.
ג יא אָנֹכִי הטעם בנו"ן בגלל ההפסק.
ג יג וְאָֽמְרוּ-לִי: געיה באל"ף
ג טו כֹּֽה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּֽה במקף ולא במונח.
ג יח הָֽעִבְרִיִּים: הרי"ש בחיריק חסר והיו"ד אחריה דגושה ובחיריק מלא, אין לקרוא 'העברים'
ג כ נִפְלְאֹתַי הת"ו בפתח ולא בקמץ. אין להשגיח בקמץ של "קורן" או סימנים
[3] וכד'.
אֶעֱשֶׂה עיין בפרשת ויחי. העי"ן בחטף סגול ואין להשגיח בשוא של קורן והנגררים אחריו! יש עדות שבכא"צ העי"ן בחטף סגול.
ג כא הָֽעָם-הַזֶּה געיה בה"א של 'העם'.
ג כב תֵלֵכוּן מלרע (וכן תשמעון תשובון וכו').
ג ז שָׁבָה מלעיל (זמן עבר).
ד ד וַיַּחֲזֶק בּוֹ: המילים אינן מוקפות, הטעם נסוג ליו"ד.
ד ו הָֽבֵא-נָא: געיה בה"א
ד ט הַיְאוֹר יו"ד בשוא נח.
ד יא מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם מונח מונח זרקא סגול, אין להחליף את המונח השני במקף ולחבר את שתי התיבות אלא להרחיב.
ד טו וְהָיָה הוּא: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה. תִּֽהְיֶה-לּוֹ: געיה בתי"ו. לֵאלֹהִֽים׃ האל"ף כלל אינה נשמעת
ד יח אֵלֲכָה נָּא על פי רב תיבה 'נא' מוטעמת ברביע, על פי תורה קדומה, זקף.
ד יט הַֽמְבַקְשִׁים: המ"ם בשווא נע
ד כג שַׁלַּח: יש להקפיד להדגיש את הלמ"ד, לשון צווי [פיעל] ולא לשון עבר [קל].
ד לא אֶת-עָנְיָם עי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בקמץ. יש לקרא עוֹנ-יָם
ה ג נֵלֲכָה נָּא: טעם נסוג אחור לנו"ן והלמ"ד בשווא נע
ה יג כַּלּוּ: במלרע ודגש חזק בלמ"ד
ה כא יֵרֶא הטעם ביו"ד מלעיל.
ה כב לָמָה הראשון הטעם במ"ם ללא דגש; לָמָּה זֶּה הטעם בלמ"ד והמ"ם דגושה.
ו א עַתָּה: אולי זה טריוויאלי למדי לבקש להקפיד על קריאת העי"ן, אבל האל"ף במקומה משנה את המשמעות באופן מצמרר...

הפטרת שמות – אשכנז ישעיה כז
כז ז הַכְּמַכַּת ה"א בפתח וכ"ף דגושה.
כז ח בְּסַאסֳּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה: הסמ"ך השנייה בשוא נע לא לקרותה כמו חולם. הלמ"ד רפויה במדויקים
[4] ולכן היא בשוא נח. במילים הנגמרות ֶנָּה הנו"ן דגושה, אבל אין מפיק בה"א.
כז יג וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ לא מארץ.
כח ב בְּיָד לא בַּיָּד.
כח ד צִיצַת הצד"י השניה בפתח (יש חומשים שהשתבשו). כְּבִכּוּרָהּ מפיק בה"א.
כח ה לִשְׁאָר אל"ף קמוצה לא שאֵר. לַיּוֹשֵׁב הלמ"ד בפתח לא בשוא.
כח ו שָׁעְרָה העי"ן בשוא נח לא בחטף.
כח ז שָׁגוּ תָּעוּ פָּקוּ כולן מלרע.

ספרדים דברי ירמיהו ירמיה א
א א יִרְמְיָהוּ: המ"ם בשווא נע למרות מה שנהוג בקרב רוב האנשים לקרא כאילו יש שם חירק
א ב לְמָלְכֽוֹ׃ המ"ם בקמץ קטן
א ג בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ: השי"ן בחיריק חסר והיו"ד דגושה וקמוצה, נכון הדבר גם לגבי צִדְקִיָּהוּ
א ה אֶצָּרְךָ: הצד"י בקמץ קטן
א ו אֲהָהּ יש לבטא את שתי ההאי"ן ולא לקרותן כאל"ף.AHAH ולא AA
א ט וַיַּגַּע: במלרע. היו"ד בפתח לא בחירק!
א י לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ בשתי המילים התי"ו רפויה. וּלְהַאֲבִיד: הלמ"ד בשווא נח ויש להעמיד קלות את קריאת הה"א למנוע הבלעת האל"ף החטופה: ול-ה-אביד
א יא עַל-דְּבָרִי רי"ש בחירק ולא דְּבָרַי.
א טו הִנְנִי כבר אמרנו כמה פעמים שהשוא הוא נח, ואפשר לבטאו כך. וּבָאוּ הטעם בבי"ת מלעיל.
א טז לֵאלֹהִים: יש לקרוא ללא אל"ף לֵלֹהים
א יז תֶּאְזֹר: האל"ף בשווא נח. אֲצַוֶּךָּ: כ"ף סופית מודגשת
א יט וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: טעם נסוג אחור ליו"ד והכ"ף אחריה בשווא נע
ב ב וְֽקָרָאתָ: במלעיל
[5]!
ב ג יִשְׂרָאֵל לַה' להזהר מהבלעת למ"ד (רווח בין הדבקים), האל"ף של שם ה' אינה נשמעת. יֶאְשָׁמוּ: האל"ף בשווא נח

תימנים יחזקאל טז
טז ד לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ: שני הקמצין בשתי המילים הם קמצים חטופים (קטנים) נקראים כחולם. שתי הרישי"ן דגושות.
הֻמְלַחַתְּ החי"ת בפתח לא לקרוא הֻמְלַחְתְּ.
טז ו ׃ וָאֶעֱבֹר וָֽאֶרְאֵךְ וָאֹמַר וָאֹמַר: בכולן וי"ו קמוצה והטעם באל"ף, בבריתות מברך הברכות משתבש לרוב בזה
[4]....

ראשון של וארא
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי
ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.
ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.
[1] לפי כללי אתי מרחיק האות היא דגושה רק אם היא מוטעמת. לשיטת תנ"ך קורן, די אם היא בגעיא להדגישה. אבל בספרינו המדויקים היא רפויה וכן בכתר ארם צובא! (הערת הר"מ ארנד).[2] במילה זו כיון שיש געיא-מתג בוי"ו בראש המילה, לא סומנה געיא בהמשך. אבל זה מקום ראוי לגעיא בגלל החטף שאחריו וריחוקו מהטעם. א.ל.[3] בתשובה לשאלה, נפוצים תיקוני סופרים וקוראים שונים. רובם על פי תנ"ך קורן, בלא יודעים שהמהדורות על פי כא"צ של ברויאר ובר אילן מדויקים לאין ערוך יותר מקורן, וכמו שהוסבר כאן כבר כמה פעמים. לכן כשאני כותב "קורן" כוונתי בו זמנית גם לסימנים ולאיש מצליח (ב"תיקון" זה נוספו זיופים מסברא ללא מקור) וכד'. כמדומה יש תיקון בהוצאת יריד הספרים לפי ברויאר.[4] [3] לא להשגיח בספרים ותיקוני קוראים למיניהם המדגישים את הלמ"ד.[5] כאן קשה לקבוע כי תלישא קטנה תמיד מסומנת באות האחרונה, אבל מילה זו מופיעה גם במקומות אחרים ושם הטעם הוא ברי"ש.[4] ומכאן שרצוי לברר לפני שמכבדים מישהו בברכות, גם אם הוא תלמיד חכמים, שאין הוא משתבש בלשונו. ואם הוא משתבש - אין לשאת פנים לאיש ולא להסס ולתקן אותו.

בת פרעה

It's Bisyah!!!!!!!!!!!!!!! (דברי הימים א ד:י"ח)
I would love to meet the Rebbe or Morah with the courage to teach it that way. Of all the moros and rebbeim my kids have had, I may be able to count on one ... finger.

However, the first comment by Anonymous offers a plausible לימוד זכות. Perhaps Bisyah is an Egyptian form of the name and once she converted, it became Basyah which is more of a Hebrew form. The problem is, was this really her given name? It's hard to imagine פרעה would name his daughter such. It's more likely this was a name given to her only after she converted.

Raamseis

In the beginning of פרשת שמות we are told (א:י"א) that בני ישראל built two large cities for פתם - פרעה and רַעַמְסֵס. This may sound rather similar to the city in which יוסף placed his family (בראשית מ"ז:י"א). However, אבן עזרא points out that in fact, the city mentioned in ויגש is different - רַעְמְסֵס - actually pronounced Ra-me-seis as opposed to the one in שמות, pronounced Ra-am-seis. Thus, they are not the same city. A בעל קריאה, therefore, should probably be careful to distinguish between the two.

Surprisingly, though, רש"י explains that בני ישראל made these already existing cities into storage cities for פרעה. It seems from רש"י's words that he assumed that the two cities were the same and that is why he explained the apparent difficulty of building a city that already exists. This is hard to understand not only because of what אבן עזרא stated but also, why would פרעה place his storage in the city in which בני ישראל dwelled.