ויקח קרח

Chuck asked...

Someone asked my sister the first word of parashat Korach (va yi KACH) has its stress on the third syllable. He thinks the stress should be on the second syllable (va YI kach) based on tropp reasons or something.
Any thoughts? (We can start with if he's correct, and if so why.)

NOVEMBER 23, 2009 11:30 PM

MG said...

He's wrong. He thinks that the word "vayikach" should be "nasog achor" because the stress on "korach" is on the first syllable and we often push back a prior word's stress so as not to conflict with the second word. However, one exception to the rule is that nasog achor does not "jump" over a sheva nach or a dagesh chazak. Here the "kuf" has a dagesh and thus the stress remains on the last syllable. Happy to elaborate or give similar examples

Just do it! ... again

As we have discussed in פרשיות מקץ and ויגש, it is of utmost importance that the word עֲשׂוּ is pronounced with the חטף-פתח and not a קמץ which would change the word from a command to a past tense verb. The same is true, of course, in this week's פרשה in ט"ז:ו.

בעלי קריאה I have heard in the past are very careful to get this right. I also heard extra emphasis put on the פתח in תַלִּינוּ in פסוק י"א. It occurred to me that if mispronounced with a קמץ, the meaning would change there too from the root of תלונה, complaint, to לינה, sleeping.

I know the critics will probably jump on this and say that the דגש would disappear if it were קמץ and therefore it does not change the meaning. However, I have stated my opinion on this before. For a בעל קריאה who is actually careful with the דגש, perhaps that is a valid point. However, for the large majority who are not, the vowel is clearly the more dominant indicator.

Flee Market

A number of years ago, I let a mistake go which I have been wondering about. In ט"ז:ל"ד, the word נָסוּ should be pronounced NA-su with the accent מלעיל. However, it was mispronounced na-SU, מלרע. My compunctions are based on the possibility that moving the accent to the end would make the word derive from the root נסיון. However, I can't recall ever seeing such a word in form. It would be נִסוּ (with a חיריק.)

Thoughts?

What's different about אפרים?

This has bothered me for many years. The פסוקים enumerating the names of the spies are almost all identical in structure with the obvious exception of מנשה for whom it says למטה יוסף למטה מנשה. As such, the טעמים on the פסוקים are identical as well with the curious exception of אפרים. Instead of the זקף קטון as with the others, למטה אפרים has a מרכא-טפחא. Why?

I have heard a suggestion that perhaps the different tone is meant to indicate יחושע's ענוה. But I am not convinced. In pondering this issue I did come to an interesting discovery which may somehow be connected to the reasoning behind this. Of all of the sons of יעקב, the only one whose name is pronounced with the accent not on the last syllable is אפרים! Perhaps this affects how the פסוק needs to be noted.

As is often the case here, MG comes to the rescue:

MG said...

I've seen two answers for this. I'll leave out one of them because it has a more "Chasidish"/Drush slant.
Basically, this posuk is an exception because "Bin-Nun" is a "short" word (all the other names have more syllables). Because of that, we don't want to place a tipcha (pause/melech)immmediately prior, since that presents a slightly difficult flow of words. So we must have a mercha there, as that is the only possible meshares for a sof-posuk. Thus the tipcha (which is required to be in every single posuk at least once) gets moved to the word "Efroyim".

APRIL 23, 2009 5:43 PM

In my Humble Opinion...

Technically, this pet peeve is not connected to any פרשה in particular but for obvious reasons, it becomes more prevalent for פרשת בהעלותך. It's very simple - ענִווּת - the word simply does not exist, at least not in any authoritative source that I know of. The real word for humility found everywhere that counts, for example, the very end of משניות סוטה, is ענווה. Yet you will hear people everywhere use this word, even people who are normally careful to use proper דקדוק. Unfortunately, Google Translate does not agree with me. But that's probably because it has managed to slip into the language. How? My guess is that might be a sort of Yiddishism. Just like we have טליתים, שבתים and תעניתים when the real words are טליתות, שבתות and תעניות, many descriptive words tend to end with ות such as חסידות and התנגדות so it is assumed that the word for humility should as well. But... it doesn't.
If this word does exist somewhere and I simply haven't seen it, please correct me.

... and so MG has done in the comments. He cites two examples where the word is used by מהרש"א:

:מועד קטן ט"ז

.סוטה מ

So this is still a curious matter. Let's say the word is not used through the ראשונים and suddenly appears. Where did it come from? Indeed, לשון הקדש is an evolving language as seen throughout תנ"ך and history. We find new words arise that haven't been used before. But what makes this more puzzling is that there already exists a perfectly sufficient word in the language. Why create a new one?

במדבר

For some time, when I would write my Weekly Shtikle (shameless cross-promotion) for this week's פרשה, I would write it Bemidbar since that is how it is pronounced correctly. However, one year a friend of mine sent me the following convincing argument which I have accepted:

While you are correct that in context the word is read Bemidbar, the name of the parsha is clearly Bamidbar. The custom has been to isolate the word or words that are the title and conjugate accordingly. This is why we have Tazriyah and not Sazriyah. Mishpatim and not HaMishpatim (since we do not use v'aileh and clarify it with asher ...). Devarim and not HaDevarim. Since the reference is to a specific desert (Sinai) the hay hayediyah is implemented. The names, according to tradition, are clearly not just the word or words of the beginning phrase.

פרשת במדבר

From Elie:

דיונים לשוניים
א. כתבת שהטעם בתיבת ונתתי (בהפטרת במדבר) נסוג אחור.
ואכן כך הוא בתנ"ך ברויאר, אמנם בתנ"ך קורן הוא במלרע (ומתג בנו"ן).
{וכשהפטרתי אשתקד בנביא מתוך תנ"ך ברויאר, המדקדק שבמקומנו (שקרא מתוך תנ"ך קורן) החזיר אותי לקרוא במלרע (שינוי משמעות!) וכך פעמיים ושלש עד שהראיתי לו שכן הוא בספרים מדוייקים מלעיל.}
וכן בפרשת השבוע שעבר: "ושלחתי דבר בתוככם" נסוג אחור בהברה סגורה.
האם תמיד יש נסוג אחור בהברה סגורה?

ודאתאן להכי, מהם כללי נסוג אחור?
לפני זמן רב ראיתי כללי נסוג אחור בהקדמת המדקדק ר' שמעון וייזר לתיקון קוראים הוצאת מישור, ואינני זוכר מה שראיתי.

שבת שלום.

בברכה
שמעון דוד קורץ
שלום רב
לר' שמעון דויד
ובכן באחד מהדפים כתבתי לסתור את הכלל שנמצא אצל רז"ה שאין נסיגת טעם להברה סגורה
מזה שמצאנו מילים עם וי"ו ההיפוך לעתיד נשארות מלעיל כשהן סמוכות לטעם.
למעשה נראה לקיים את הכלל הזה.
ויש כנראה הבדל בין השארת טעם מלעיל במילה שלולא ו' ההיפוך היא מלעילית,
ובין הסגת הטעם מסוף המילה להברה שלפניה כשהיא סגורה בשוא נח או בדגש.
הדבר הזה עלה בכמה מדיונינו.
עכשיו אם לא הסתבכת ממה שכתבתי עד עתה, ושלחתי דבר המילה ושלחתי היא מלעילית אלא שכדי להבחין בינה ובין עבר עם ו' החיבור מטעימים אותה מלרע.
אם יש סיבה כמו סמיכות הברות היא שבה לדינה. והזכירו שכך פסקו להלכה.
כללי נסוג אחור פחות או יותר מוכרים, קשה להגדיר אותם חד משמעית הלא תראה מה שהבאתי השבוע מהרב משולם מקרית ספר.
יש סתירה בין מחנה למחנה.
במחנה אני יכול להסביר שעל הטעם הנסוג ללכת דרך ארוכה יותר ו"לדלג" מעל שוא נע (חטף) ולכן אם הוא לא עושה כן אין כל כך קושיא.
למה אם כן והיתה לו נסוג? כי הוא עושה כן הרבה פעמים, אבל לסגת לסגורה אינו נסוג.
אני מעביר לכמה שבעבר דנו עמי על זה או על בדומה לזה.
אליהו

החילוק בין מחנה למחנה אמנם קשה, אבל מה שכתב ר' אליהו לגבי כללו של רז"ה 'אין נסיגה אחור להברה סגורה', כבר נתווכחתי עמו וטענתי את מה שהוא טוען כעת בדיוק, אם כי הוא טוען זאת בדרך אפשר: לעולם אין נסיגה אחור להברה סגורה. ומקרים כמו 'ושלחתי דבר' הם מילים שמוטעמות מעיקרן מלעיל, ורק ו"ו ההיפוך היא שהפכתן מלרע, והנסיגה אחור מחזירתן למצבן המקורי.
אותו חילוק, אבל בהגדרה מעט עמוקה יותר: הטעמת מלעיל הנוצרת מחמת נסיגה אחור אינה נחשבת כמלעיל גמור, כפי שכותב המנש"י ששוא הבא אחרי הטעמה כזו עדיין יהיה שוא נע [דוגמת 'כֽוֹכְבֵי אור' שהשוא הוא נע], אבל מילים מלעיליות גמורות דוגמת לַֽיְלָה, מַֽטָּה, לָקַֽחְתִּי, שָׁלַֽחְתִּי – השוא שאחרי ההטעמה הוא נח גמור משום שזו הטעמה מלאה.
כעת: הברה סגורה יכולה להיות מוטעמת למרות שהיא מנוקדת בתנועה קטנה [למרות שגם זה אינו שכיח כל כך, כי אם בפעלים ובאותן מילים שהזכרתי, אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה]. אבל מלעיל שאינו גמור – דהיינו המלעיל שנוצר מחמת נסיגה אחור – אינו בא בשום אופן בהברה סגורה. ולכן לא תתכן נסיגה אחור אל הברה סגורה
בברכה
יעקב לויפר
סטייה מהנושא קצת אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה בפעלים שכיח מאוד הברה מוטעמת בתנועה קטנה
אכל ישב נשבר, יש גם מילים של הברה אחת כמו דף או מס או הדס
הכלל שתנועה גדולה היא בהברה פתוחה לא מוטעמת
וקטנה בהברה סגורה לא מטעמת
החלק שלו הנכון הוא תנועה גדולה אינה בהברה סגורה לא מוטעמת.
ולכן שוא אחרי ת"ג לא מוטעמת הוא נע. יש לזה חריגים בארמית.
שאר הכלל הוא נטייה כללית והרבה מקומות שאינם מתנהגים לפי נטייה זו.

ב. שלום
ראיתי בספרו של ר' ניסן שרוני (אם למקרא השלם) את הכלל של הדגשת בג"ד כפ"ת בראש מלה, אף שהתיבה הקודמת מסתיימת בהברה פתוחה, כאשר ישנן שני עיצורים דומים או זהים והראשונה מנוקדת בשו"א (הוא קרא לכלל זה 'הדומות'). לדוג' "בשבתך בביתך"; לעניין זה ב' ופ' דומות ("איש יביא בפריו אלף כסף") {עוד הזכיר שם דעת א' הקדמונים (אינני זוכר כעת מיהו) שאף ב' ומ' דומות (ולשיטתו "כי במקלי" הב' דגושה).
אח"כ כתב שכלל זה אינו נוהג אחרי מלה קצרה, לדוג' "לא תתעב מצרי" וציין מקורו במ"ש.

כנראה הוכרח לפרש (המ"ש) כן, כי לא מצא הסבר אחר לרפיון התי"ו.
אך קשה ממה שכתב לעיל על "כי במקלי", ועוד קשה מפסוק בעזרא ה,יז דכתיב התם "די בבבל" בבי"ת
דגושה. (הייתי מעדיף למצוא דוגמה בעברית, אך חיפשתי ומצאתי רק 'כמעט הוכחה' טעם מפסיק, או מפיק)
[המ"ש לשיטתו, יכול לומר שדקדוק לשון ארמית שאני, כמו שכמדומני שראיתי שכתב לגבי תיבת דריוש בשו"א נח אחרי תנועה גדולה דדקדוק לשון ארמי אינו כלשון הקדש]

אמנם לענ"ד נראה, כי כלל זה של הדומות אינו שייך באות תי"ו; ואין לי הסבר אחר, חוץ מזה שאפשר לומר, כי כלל זה בא להקל על הלשון (וליתר דיוק, על השפתיים והחך) ואילו באות תי"ו אין זה כ"כ הכבדה על הלשון בקריאת שני תי"ו רפויים רצופים כשהראשונה בשו"א (כך לפחות אני מרגיש).

בברכה
שמעון דוד קורץ
זה הוזכר בקצרה באחד העלונים האחרונים בהערת שוליים על רשימת הדקדוקים (עיין בפרשת אמור על אשה בבתוליה).
שם זה נקרא אותיות צבותות.
אם יש לך גליון כי-תצא עיין מה שכתבתי על לא תתעב.
הכלל הזה אינו נכון אצל תי"ו.
למעשה מסתבר שגם בבי"ת וכ"ף הוא לא יהיה נכון אחרי מקף כך שכל הדיון מלא תתעב הוא מוטעה לענ"ד.
בעניין כי במקלי נדמה לי שרוו"ה מביא בזה בשם עין הקורא, יש בזה מחלוקת, אבל לפי ספרינו כלל זה נכון בב-ב ובב-פ אבל לא בב-מ.
לענין "כ"ף' יש דיון על כקול או על כגעת,
אגב דאגב יש ביהושוע ובשופטים המעשה עם עכסה בת כלב אשת עתניאל "ויהי בבואה" ביהושוע הוא עם פסק ולכן הבית דגושה כדין, בשופטים יש מונח רביע ללא פסק והבי"ת דגושה מדין צבותות.
אליהו