What's different about אפרים?

This has bothered me for many years. The פסוקים enumerating the names of the spies are almost all identical in structure with the obvious exception of מנשה for whom it says למטה יוסף למטה מנשה. As such, the טעמים on the פסוקים are identical as well with the curious exception of אפרים. Instead of the זקף קטון as with the others, למטה אפרים has a מרכא-טפחא. Why?

I have heard a suggestion that perhaps the different tone is meant to indicate יחושע's ענוה. But I am not convinced. In pondering this issue I did come to an interesting discovery which may somehow be connected to the reasoning behind this. Of all of the sons of יעקב, the only one whose name is pronounced with the accent not on the last syllable is אפרים! Perhaps this affects how the פסוק needs to be noted.

As is often the case here, MG comes to the rescue:

MG said...

I've seen two answers for this. I'll leave out one of them because it has a more "Chasidish"/Drush slant.
Basically, this posuk is an exception because "Bin-Nun" is a "short" word (all the other names have more syllables). Because of that, we don't want to place a tipcha (pause/melech)immmediately prior, since that presents a slightly difficult flow of words. So we must have a mercha there, as that is the only possible meshares for a sof-posuk. Thus the tipcha (which is required to be in every single posuk at least once) gets moved to the word "Efroyim".

APRIL 23, 2009 5:43 PM

In my Humble Opinion...

Technically, this pet peeve is not connected to any פרשה in particular but for obvious reasons, it becomes more prevalent for פרשת בהעלותך. It's very simple - ענִווּת - the word simply does not exist, at least not in any authoritative source that I know of. The real word for humility found everywhere that counts, for example, the very end of משניות סוטה, is ענווה. Yet you will hear people everywhere use this word, even people who are normally careful to use proper דקדוק. Unfortunately, Google Translate does not agree with me. But that's probably because it has managed to slip into the language. How? My guess is that might be a sort of Yiddishism. Just like we have טליתים, שבתים and תעניתים when the real words are טליתות, שבתות and תעניות, many descriptive words tend to end with ות such as חסידות and התנגדות so it is assumed that the word for humility should as well. But... it doesn't.
If this word does exist somewhere and I simply haven't seen it, please correct me.

... and so MG has done in the comments. He cites two examples where the word is used by מהרש"א:

:מועד קטן ט"ז

.סוטה מ

So this is still a curious matter. Let's say the word is not used through the ראשונים and suddenly appears. Where did it come from? Indeed, לשון הקדש is an evolving language as seen throughout תנ"ך and history. We find new words arise that haven't been used before. But what makes this more puzzling is that there already exists a perfectly sufficient word in the language. Why create a new one?

To Make Travel

A friend of mine let me know that he was corrected by the Rav where he lained this past week on the following:

י:ב עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת

He pronounced it וּלְמַסָּע with a קמץ under the ס. Kudos to the Rav for catching that. It's a big shul, too, so the בימה is not very close to his seat so that makes it even a better catch. If I'm not mistaken the correct pronunciation makes it a verb - to make the nation travel. However, the incorrect pronunciation would turn it into a noun, a journey, the singular of מסעי.

The Impure

The Torah recounts that as בני ישראל brought what would be their only קרבן פסח during their sojourn in the desert, there were individuals who were טמא מת and thus unable to participate. There is a discussion in the gemara (.סוכה כה) as to who in fact these individuals were. ר' יוסי הגלילי suggests they were the ones in charge of transporting יוסף's body. רבי עקיבא is of the opinion that it was מישאל and אלצפן who were instructed to remove נדב and אביהו bodies from the mishkan. Finally, רבי יצחק discounts the first two opinions and posits that these were individuals who had become tamei as a result of a מת מצוה.

It is somewhat intriguing that the approach taken in the גמרא is that there was something special and unique about this group. Although, it is not unusual for a midrashic source to fill in the blanks in a פסוק, even if there is no compelling evidence that there is something missing. However, there is a question to be asked on the first two opinions. Why is it that ר' יוסי and רבי עקיבא assume that these individuals were part of a single group, that they were all טמאי מת for the same reason? Could there not have been more than one cause for people to be טמא?

Perhaps they made an inference from the specific wording of the פסוק. The introduction to this story is as follows (9:6)

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם

One would have expected the פסוק to read "ויהיו" in the plural. But instead, the singular "ויהי" is used in reference to a group of people. Perhaps ר' יוסי and רבי עקיבא understand that the פסוק is specifically worded this way to convey that although there were a number of individuals were טמא, they were all טמא for the same reason.

Alephs and Ayins

The שולחן ערוך או"ח קכח:לג, based on the :גמרא מגילה כ"ד states that someone who cannot properly pronounce the letters, such as one who mispronounces an א as an ע or an ע as an א, should not go up to perform ברכת כהנים. The difficulty with this is that the פסוקים do contain an א but do not contain an ע. Why then would someone who mispronounces an ayin as an aleph be forbidden from performing ברכת כהנים?

רש"י in the גמרא seems to be sensitive to this issue. He gives a specific example of a grievous mispronunciation that would result with the exchange of an ע for an א. However, when explaining the opposite substitution, he writes simply that as a result of this substitution he will disqualify his prayers. This statement of רש"י is quite vague and requires further interpretation but it shows, nevertheless, that רש"י addressed the lack of an ע in ברכת כהנים.

The issue is dealt with further in the commentaries on the שולחן ערוך. The question is raised in באר היטב but no answer is given. מחצית השקל seems to suggest that this is not an issue as the גמרא is simply referring to one who confuses the two letters. Thus, as long as one of the substitutions is significant, it is a sufficient problem.

I suggest a possible explanation for the גמרא which may be the meaning of רש"י as well. After the כהנים complete the main part of ברכת כהנים, they recite an additional prayer which begins, "רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו..." concluding with the פסוק:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ--כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

Pronouncing the ע of נשבעת as an א would drastically change the meaning from "you have sworn" to sounding something like נִשְׁבָּתָּ, "you have been taken captive." Although this is not part of the actual blessings of the כהנים, perhaps it is a serious enough mispronunciation to forbid a כהן from performing ברכת כהנים.

Another suggestion made by Snag in the comments is that the real שם המפורש used in the בית המקדש might contain an ע. But that doesn't fit with רש"י and also doesn't account for why we would still be particular about this today.

במדבר

For some time, when I would write my Weekly Shtikle (shameless cross-promotion) for this week's פרשה, I would write it Bemidbar since that is how it is pronounced correctly. However, one year a friend of mine sent me the following convincing argument which I have accepted:

While you are correct that in context the word is read Bemidbar, the name of the parsha is clearly Bamidbar. The custom has been to isolate the word or words that are the title and conjugate accordingly. This is why we have Tazriyah and not Sazriyah. Mishpatim and not HaMishpatim (since we do not use v'aileh and clarify it with asher ...). Devarim and not HaDevarim. Since the reference is to a specific desert (Sinai) the hay hayediyah is implemented. The names, according to tradition, are clearly not just the word or words of the beginning phrase.

פרשת במדבר

From Elie:

דיונים לשוניים
א. כתבת שהטעם בתיבת ונתתי (בהפטרת במדבר) נסוג אחור.
ואכן כך הוא בתנ"ך ברויאר, אמנם בתנ"ך קורן הוא במלרע (ומתג בנו"ן).
{וכשהפטרתי אשתקד בנביא מתוך תנ"ך ברויאר, המדקדק שבמקומנו (שקרא מתוך תנ"ך קורן) החזיר אותי לקרוא במלרע (שינוי משמעות!) וכך פעמיים ושלש עד שהראיתי לו שכן הוא בספרים מדוייקים מלעיל.}
וכן בפרשת השבוע שעבר: "ושלחתי דבר בתוככם" נסוג אחור בהברה סגורה.
האם תמיד יש נסוג אחור בהברה סגורה?

ודאתאן להכי, מהם כללי נסוג אחור?
לפני זמן רב ראיתי כללי נסוג אחור בהקדמת המדקדק ר' שמעון וייזר לתיקון קוראים הוצאת מישור, ואינני זוכר מה שראיתי.

שבת שלום.

בברכה
שמעון דוד קורץ
שלום רב
לר' שמעון דויד
ובכן באחד מהדפים כתבתי לסתור את הכלל שנמצא אצל רז"ה שאין נסיגת טעם להברה סגורה
מזה שמצאנו מילים עם וי"ו ההיפוך לעתיד נשארות מלעיל כשהן סמוכות לטעם.
למעשה נראה לקיים את הכלל הזה.
ויש כנראה הבדל בין השארת טעם מלעיל במילה שלולא ו' ההיפוך היא מלעילית,
ובין הסגת הטעם מסוף המילה להברה שלפניה כשהיא סגורה בשוא נח או בדגש.
הדבר הזה עלה בכמה מדיונינו.
עכשיו אם לא הסתבכת ממה שכתבתי עד עתה, ושלחתי דבר המילה ושלחתי היא מלעילית אלא שכדי להבחין בינה ובין עבר עם ו' החיבור מטעימים אותה מלרע.
אם יש סיבה כמו סמיכות הברות היא שבה לדינה. והזכירו שכך פסקו להלכה.
כללי נסוג אחור פחות או יותר מוכרים, קשה להגדיר אותם חד משמעית הלא תראה מה שהבאתי השבוע מהרב משולם מקרית ספר.
יש סתירה בין מחנה למחנה.
במחנה אני יכול להסביר שעל הטעם הנסוג ללכת דרך ארוכה יותר ו"לדלג" מעל שוא נע (חטף) ולכן אם הוא לא עושה כן אין כל כך קושיא.
למה אם כן והיתה לו נסוג? כי הוא עושה כן הרבה פעמים, אבל לסגת לסגורה אינו נסוג.
אני מעביר לכמה שבעבר דנו עמי על זה או על בדומה לזה.
אליהו

החילוק בין מחנה למחנה אמנם קשה, אבל מה שכתב ר' אליהו לגבי כללו של רז"ה 'אין נסיגה אחור להברה סגורה', כבר נתווכחתי עמו וטענתי את מה שהוא טוען כעת בדיוק, אם כי הוא טוען זאת בדרך אפשר: לעולם אין נסיגה אחור להברה סגורה. ומקרים כמו 'ושלחתי דבר' הם מילים שמוטעמות מעיקרן מלעיל, ורק ו"ו ההיפוך היא שהפכתן מלרע, והנסיגה אחור מחזירתן למצבן המקורי.
אותו חילוק, אבל בהגדרה מעט עמוקה יותר: הטעמת מלעיל הנוצרת מחמת נסיגה אחור אינה נחשבת כמלעיל גמור, כפי שכותב המנש"י ששוא הבא אחרי הטעמה כזו עדיין יהיה שוא נע [דוגמת 'כֽוֹכְבֵי אור' שהשוא הוא נע], אבל מילים מלעיליות גמורות דוגמת לַֽיְלָה, מַֽטָּה, לָקַֽחְתִּי, שָׁלַֽחְתִּי – השוא שאחרי ההטעמה הוא נח גמור משום שזו הטעמה מלאה.
כעת: הברה סגורה יכולה להיות מוטעמת למרות שהיא מנוקדת בתנועה קטנה [למרות שגם זה אינו שכיח כל כך, כי אם בפעלים ובאותן מילים שהזכרתי, אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה]. אבל מלעיל שאינו גמור – דהיינו המלעיל שנוצר מחמת נסיגה אחור – אינו בא בשום אופן בהברה סגורה. ולכן לא תתכן נסיגה אחור אל הברה סגורה
בברכה
יעקב לויפר
סטייה מהנושא קצת אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה בפעלים שכיח מאוד הברה מוטעמת בתנועה קטנה
אכל ישב נשבר, יש גם מילים של הברה אחת כמו דף או מס או הדס
הכלל שתנועה גדולה היא בהברה פתוחה לא מוטעמת
וקטנה בהברה סגורה לא מטעמת
החלק שלו הנכון הוא תנועה גדולה אינה בהברה סגורה לא מוטעמת.
ולכן שוא אחרי ת"ג לא מוטעמת הוא נע. יש לזה חריגים בארמית.
שאר הכלל הוא נטייה כללית והרבה מקומות שאינם מתנהגים לפי נטייה זו.

ב. שלום
ראיתי בספרו של ר' ניסן שרוני (אם למקרא השלם) את הכלל של הדגשת בג"ד כפ"ת בראש מלה, אף שהתיבה הקודמת מסתיימת בהברה פתוחה, כאשר ישנן שני עיצורים דומים או זהים והראשונה מנוקדת בשו"א (הוא קרא לכלל זה 'הדומות'). לדוג' "בשבתך בביתך"; לעניין זה ב' ופ' דומות ("איש יביא בפריו אלף כסף") {עוד הזכיר שם דעת א' הקדמונים (אינני זוכר כעת מיהו) שאף ב' ומ' דומות (ולשיטתו "כי במקלי" הב' דגושה).
אח"כ כתב שכלל זה אינו נוהג אחרי מלה קצרה, לדוג' "לא תתעב מצרי" וציין מקורו במ"ש.

כנראה הוכרח לפרש (המ"ש) כן, כי לא מצא הסבר אחר לרפיון התי"ו.
אך קשה ממה שכתב לעיל על "כי במקלי", ועוד קשה מפסוק בעזרא ה,יז דכתיב התם "די בבבל" בבי"ת
דגושה. (הייתי מעדיף למצוא דוגמה בעברית, אך חיפשתי ומצאתי רק 'כמעט הוכחה' טעם מפסיק, או מפיק)
[המ"ש לשיטתו, יכול לומר שדקדוק לשון ארמית שאני, כמו שכמדומני שראיתי שכתב לגבי תיבת דריוש בשו"א נח אחרי תנועה גדולה דדקדוק לשון ארמי אינו כלשון הקדש]

אמנם לענ"ד נראה, כי כלל זה של הדומות אינו שייך באות תי"ו; ואין לי הסבר אחר, חוץ מזה שאפשר לומר, כי כלל זה בא להקל על הלשון (וליתר דיוק, על השפתיים והחך) ואילו באות תי"ו אין זה כ"כ הכבדה על הלשון בקריאת שני תי"ו רפויים רצופים כשהראשונה בשו"א (כך לפחות אני מרגיש).

בברכה
שמעון דוד קורץ
זה הוזכר בקצרה באחד העלונים האחרונים בהערת שוליים על רשימת הדקדוקים (עיין בפרשת אמור על אשה בבתוליה).
שם זה נקרא אותיות צבותות.
אם יש לך גליון כי-תצא עיין מה שכתבתי על לא תתעב.
הכלל הזה אינו נכון אצל תי"ו.
למעשה מסתבר שגם בבי"ת וכ"ף הוא לא יהיה נכון אחרי מקף כך שכל הדיון מלא תתעב הוא מוטעה לענ"ד.
בעניין כי במקלי נדמה לי שרוו"ה מביא בזה בשם עין הקורא, יש בזה מחלוקת, אבל לפי ספרינו כלל זה נכון בב-ב ובב-פ אבל לא בב-מ.
לענין "כ"ף' יש דיון על כקול או על כגעת,
אגב דאגב יש ביהושוע ובשופטים המעשה עם עכסה בת כלב אשת עתניאל "ויהי בבואה" ביהושוע הוא עם פסק ולכן הבית דגושה כדין, בשופטים יש מונח רביע ללא פסק והבי"ת דגושה מדין צבותות.
אליהו