הגיענו - הגדה vs יגיענו

כן ה' אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים

In just about all the הגדות I've seen, the נוסח of the ברכה at the end of מגיד is as above. However, in אבודרהם and רבינו סעדיה, as well as the הגדות מדויקות you will find the word יגיענו substituted with הגיענו. This version seems more correct considering the context. The entire ברכה is in the second person. Why would we change to the third person with יגיענו? Furthermore, it seems this portion of the ברכה is meant as a request. The word הגיענו is certainly לשון בקשה whereas the word יגיענו seems to be merely a statement of fact. Why is it that almost all הגדות have this version?

Don't sell the goat

I don't usually cover Aramaic דקדוק and I cannot claim to know terribly much about it but it seems the entire world sings חד גדיא pronounced thusly: חד גדיא, חד גדיא דְזַבִּין אבא בתרי זוזי It's a tricky word because almost the same word is used for buying as for selling. However, it seems from the הגדות מדויקות that the proper pronunciation is in fact דִזְבַן. I haven't done too much research on this but I know someone who has. The Haggada of Rabbi Jonathan Sacks by Koren Publishers also has דִזְבַן.

שבת הגדול

This Shabbos, the last Shabbos before Pesach, is called שבת הגדול - the great Shabbos. Or is it? Have no fear. I am certainly not doubting that it is שבת הגדול. But is that really what the term means? Shabbos is found all over Tana"ch as being feminine. Therefore, the term for the great Shabbos should have been Shabbos HaGedolah. One is lead to believe that the term Shabbos HaGadol must truly mean the Shabbos of the Gadol. Incidentally, this would change the pronunciation from Shabbos to Shabbas. So if it is the Shabbos of the Gadol - what does that mean?

I have heard a number of answers on this subject but I found many to be unsatisfactory. There seem to be two viable options. First, perhaps the term skips a word. It is the Shabbos of "something" great. This is most commonly used to refer to it as the Shabbos of the great miracle that was entailed in B'nei Yisroel's gathering of the Korban Pesach unharmed. (For an alternate approach to what that something might be see this post.)

I heard in the name of R' Yaakov Kaminetzky that the term is not meant to be a gramatical conjugation but rather, it follows the same pattern as Shabbas Chazon, Shabbas Nachamu and Shabbas Shuvah. It is merely referring to a significant word in the haftarah for this occasion. In our case, it is a reference to the end of the Haftarah, when HaShem proclaims, (Malachi 3:23) "Hinei anochi sholei'ach lachem es Eliyah HaNavi lifnei bo yom HaShem hagadol vehanora." This pasuk refers to the coming of Eliyahu HaNavi before the great and awesome day of HaShem - the ultimate redemption. Shabbas HaGadol is a direct reference to the word hagadol in this pasuk.

This approach gives great significance to the name and plays beautifully into the theme of the day. Whereas Chazon, Nachamu and Shuvah are all the first words of their respective haftaros, HaGadol is not, certainly indicating a special meaning. Just as this pasuk in the Haftarah gets us ready for the ultimate redemption, on this Shabbos we are readying ourselves for the celebration of the great redemption from Egypt. This pasuk gets us in the geulah mood which allows us to better appreciate the seder and its geulah theme.

Please see the comments for further discussions on the gender of שבת and some of the opinions not fully discussed here.

White Hair

The beginning of this week's פרשה contains many instances of the מפיק ה, indicating the female, third-person possessive. The proper pronunciation of these is more critical than usual as we find the word טהרה both with and without. The absence of an expected מפיק ה would certainly change the meaning. There is another such instance later on. In the discussions of the various laws of צרעת, there are a number of references to hair. In 13:20, when the כהן observes the white hair, the word ושערהּ has a מפיק ה as expected, indicating that its hair turned white. However, earlier on, (13:4) in reference to hair that has not turned white, we find the very same word without a מפיק ה. Most חומשים go out of their way to call attention to this apparent anomaly.

I had originally thought that this was simply another one of the many grammatical anomalies found in the תורה, such as the missing דגש in the שׂ of the last word of פסוק י in this very פרק. However, I found a very logical explanation for this in משך חכמה. In the later reference to the hair, rewinding to the beginning of the paragraph reveals that the subject is בשר, flesh. That is why ושערהּ is punctuated in the possessive form, because the hair emanates from the flesh. However, the subject of the earlier pasuk is עור, the skin. Although the hair appears to be coming from the skin, in truth, it comes from the flesh underneath it so the non-possessive form without the מפיק ה is used.

A reader offered the following alternative approach which seems more plausible, partially due to MDJ's question in the comments:

Note that “Hair” in English has two separate connotations – either referring to individual strand of hair, or to a collection of strands. I suggest se’ara (the fem. Form) has the former meaning, and se’ar (masc.) the latter.
When we describe a situation where white hair has appeared, it may be a minimal amount or (more typically) an entire section, so “hair” is used in the collective sense.When we describe the opposite situation, we say not one strand of hair has turned white.
Thus:In 13:3 which speaks of some hair turning white, the masculine form se’ar is used.In 13:4, the condition described is that no hair (not even a minimal number of individual strands) has turned white – so the feminine form denoting a strand is used.And in 13:20, which (like 13:3) speaks of some of “its” hair having turned white, we are back to the masculine form, but with a feminine possessive suffix added.

תרגום המילה כבוס

יג נח אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר׃ ת"א: דתחור ויעדי מנהון מכתשא ויצטבע תנינות וידכי.

הזכרנו כבר כמה פעמים את דברי רש"י כאן. מגיליון בהעלותך: ח ז וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם תרגום אונקלוס: ויחוורון לבושיהון. והנה בסוף פרשת תזריע (ויקרא יג נח) פרש רש"י: וְכֻבַּס שֵׁנִית ־ לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון׃ "ויתחוור"; חוץ מזה, שאינו לליבון אלא לטבול, לכך תרגמו׃ "ויצטבע"; וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה, מתרגמין׃ "ויצטבע".

בפשטות כבוס הבגדים כאן [בפרשת בהעלותך] הוא לטהרה ולא לנקיון, כך מוכיח סוף הפסוק והטהרו. ולכן היה צפוי לפי הכלל של רש"י בסוף תזריע לתרגם ויצבעון (השווה עם לשון המקרא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע דניאל ד יב). שאלה זו אפשר לשאול בשני מקומות נוספים: א. שמות יט י וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם; במדבר לא כד וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם, בשני המקומות ההם כמו כאן אף שלפי פשוטו מדובר בטהרה מתורגם לשון חוור. עיין בהעמק דבר ובמשך חכמה במקומות האלה (או בחלקם), גם הספר שערי אהרן דן בשאלה זו. שמעתי בשם הרב דויד צבי הילמן, וזה תוכן דבריו: התרגום מצד אחד משתדל לפרש פשוטו של מקרא, מצד שני אין הוא מתרגם בניגוד לתורה שבעל פה. ולכן אם התורה קוראה לטבילת בגדי הלובש בשם כיבוס – המתרגם מתרגמו בלשון צבע כמו שהבאנו מהארמית המקראית (לשון הרטבה), בשלושת המקומות היוצאים מן הכלל אין דין שנוהג לדורות אלא מעשה שהיה. כאן התרגום חוזר לכללו לפרש פשוטו של מקרא, כבוס לשם ניקיון. עד כאן מפרשת בהעלותך.

דקדוקי פרשת תזריע והחודש

דקדוקי קריאה בפרשת תזריע, במפטיר החודש, בהפטרת החודש, ובראשון של מצֹרע.
תזריע היא הפרשה הקשה ביותר לקריאה שיש. אולי אפילו קשה יותר מויקרא, אם כי לא אתווכח עם אף אחד שיחשוב הפוך ממני.
קריאה או קריעה? בא נאמר שהמפטיר הוא סוג של נחמה לעומת הפרשה עצמה. נדמה לי שבשנה שעברה ספרתי משהו כמו 18 פסוקים המתחילים ב"וראה הכהן" או "וראהו הכהן". כמעט בלתי אפשרי לזכור את כולם ללא כל עזרה.
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להישמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת[1].
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת.
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ג הוּא: יש לשים היטב בכל הפרשה מתי מנוקד הוּא ומתי מנוקד הִוא!
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יג ו כֵּהָה: הה"א בקמץ.
יג ח וְטִמְּאוֹ: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטִמּוֹ. וכן בהמשך.
יג יא בַּשְׂאֵֽת׃ השׂי"ן בשוא נח ללא דגש; אין לבלוע את האל"ף, לא בַּשֵׂת.
יג טז וְנֶהְפַּךְ: הה"א בשווא נח והפ"א בדגש קל וכן הדבר בהמשך
יג יט אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת: טעם טפחא בתיבת בַהֶ֖רֶת
יג כט בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָֽן׃ הבי"ת בשווא, בלתי מיודע, יש להיזהר מלקרוא בפתח
יג לב וְלֹא-הָיָה בוֹ: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
יג לז צָֽמַח-בּוֹ: געיה בצד"י, יש לקרוא בהעמדה קלה שם
יג לט בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת: טעם טפחא בתיבת בֶּהָרֹת
יג מב נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם: טעם טפחא בתיבת נֶגַע
יג מה פְרֻמִים פָרוּעַ: הפ"א בשתיהן רפויה. יַעְטֶה: העי"ן בשווא נח אך אין להבליעו כי אז יישמע כלשון 'הטייה'. וְטָמֵא ׀ טָמֵא יִקְרָֽא׃ פסק בין התיבות וְטָמֵא – טָמֵא, יש להפסיק מעט בין הראשונה לשנייה
יג מח בְעֵרֶב: הבי"ת בשווא, לא מיודע, בשונה מההמשך שאז היא בקמץ: בָעֵרֶב
יג מט וְהָרְאָה: הה"א בקמץ קטן, והרי"ש בשוא נח. להיזהר מהבלעת האל"ף, לא וְהוֹרָה ולא וְהָרָה!
יג נא אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה: היו"ד בצירי
מפטיר שבת החודש שמות יב:
יב ג בֶּעָשֹׂר: העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע. וְיִקְחוּ: וא"ו החיבור בשווא נע, לשון עתיד
יב ז וְנָתְנוּ: מרכא בנו"ן כטעם משנה. הַבָּתִּים: דגש חזק בתי"ו (אחד מן היוצאים מן הכלל), יש להטעים מעט את הבי"ת בגלל המונח על אף האי נוחות שבדבר.
יב יא וְכָכָה: הטעם בכ"ף הראשונה מלעיל. כדי למנוע טעות סומנה זרקא בכמה חומשים גם בכ"ף הראשונה.
יב יד תְּחָגֻּֽהוּ׃ החי"ת בקמץ חטוף (קטן).
יב טו מִיִּשְׂרָאֵל: היו"ד בחירק ודגש חזק, אין לקרוא מיאישראל
יב טז לֹא-יֵעָשֶׂה ... יֵאָכֵל: היו"ד בצירי וגעיה אחריו המורה על העמדה שלא יישמע 'יַעשה' וישנה משמעות.

הפטרת החודש, יחזקאל מה:
יז וְהַנֵּסֶךְ נו"ן בצירי. וּבֶחֳדָשִׁים: העמדה קלה בבי"ת להבחין בין מיודע בסגול ללא מיודע בשווא וכן הוא בהמשך מו ג
חָג החי"ת בקמץ כא שְׁבֻעוֹת: השי"ן בשווא ולא בקמץ
מו ח וּבְבוֹא: בי"ת ראשונה בשווא נח על אף הקושי וכן הוא בפס' ט
מו ט נִכְחוֹ: הכ"ף בשווא נח על אף הקושי
מו י וּבְצֵאתָם יֵצֵֽאוּ׃ בכל הדפוסים וכתבי היד החוץ-תימניים הידועים הגירסא וּבְצֵאתָם, ובכללם כתר ארם צובא[2].
מו יב וּפָתַֽח לוֹ: טעם נסוג אחור לפ"א
מו יז וְהָיְתָה לּוֹ: טעם נסוג אחור לה"א, עם זאת השוא ביו"ד נע, ודגש חזק בלמ"ד מדין אתי מרחיק. וְשָׁבַת: הבי"ת רפה, פועל לשבות בלשון עבר

ראשון של מצורע
יד ב הַמְּצֹרָע מ"ם דגושה ושווא נע.
יד ד לַמִּטַּהֵר: המ"ם בחירק חסר והטי"ת דגושה.
יד ה וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת: טעם טפחא בתיבה וְשָׁחַט וכן הוא בהמשך בפסוק כא
יד ו עַל הַמַּיִם הַֽחַיִּֽים׃ טעם טפחא בתיבה עַל
יד ח וְאַחַר יָבוֹא אֶל-הַֽמַּחֲנֶה: טעם טפחא בתיבה וְאַחַר
יד ט יְגַלַּח הלמ"ד בפתח. יְגַלֵּחַ: הלמ"ד בצירי חי"ת בפתח גנובה.
יד י וְכַבְשָׂה: הכ"ף פתוחה.
יד יא וְהֶעֱמִיד: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת הגרונית החטופה. הַֽמְטַהֵר: זהו המקום היחיד בפרק בו המ"ם מנוקדת בשווא נח[3]
[1] כאשר מדובר בדמיה של האישה אז ללא מפיק בה"א, כאשר מדובר בימים, אז הה"א במפיק ולסיכום: ראשונה ושלישית הה"א ללא מפיק, שנייה ורביעית, במפיק.
[2] לפי תורה קדומה צריך להיות 'ובדרכם יצאו' על פי כתבי יד תימניים.[3] לפי הכלל בסוף תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק שגעית ה"א במילה בעלת טעם מפסיק משאירה שווא נח. הערה נוספת, בשוא הכוונה לכהן ולא לאדם הבא להטהר שאז מנוקד בחירק חסר.

להבדיל

As I have discussed in a different forum, the essence of פרשת שמיני is one word - להבדיל, do differentiate. Towards the end of the פרשה, in פרק י"א that manifests itself in a דקדוק sense as well. There are two sets of words which appear very similar but must be pronounced differently so that they take on their proper meaning:

1)

לד  מִכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל 

Here, אכל means food items.  

מ  וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ

Here, אכל refers to a person who eats.

The trop is included to stress the difference in accent. The first is pronounced with a סגול and מלעיל. The second is with a צירי and מלרע.

2)

מג וְלֹא תִטַּמְּאוּ is with a חיריק meaning "do not become טמא," whereas
מד וְלֹא תְטַמְּאוּ is with a שוא meaning "do not make טמא."

Both are definitely correctable. I once heard someone get the vowel right but the accent wrong on #1 (or vice versa, can't remember) and I corrected it on the spot.