פרשת במדבר

From Elie:

דיונים לשוניים
א. כתבת שהטעם בתיבת ונתתי (בהפטרת במדבר) נסוג אחור.
ואכן כך הוא בתנ"ך ברויאר, אמנם בתנ"ך קורן הוא במלרע (ומתג בנו"ן).
{וכשהפטרתי אשתקד בנביא מתוך תנ"ך ברויאר, המדקדק שבמקומנו (שקרא מתוך תנ"ך קורן) החזיר אותי לקרוא במלרע (שינוי משמעות!) וכך פעמיים ושלש עד שהראיתי לו שכן הוא בספרים מדוייקים מלעיל.}
וכן בפרשת השבוע שעבר: "ושלחתי דבר בתוככם" נסוג אחור בהברה סגורה.
האם תמיד יש נסוג אחור בהברה סגורה?

ודאתאן להכי, מהם כללי נסוג אחור?
לפני זמן רב ראיתי כללי נסוג אחור בהקדמת המדקדק ר' שמעון וייזר לתיקון קוראים הוצאת מישור, ואינני זוכר מה שראיתי.

שבת שלום.

בברכה
שמעון דוד קורץ
שלום רב
לר' שמעון דויד
ובכן באחד מהדפים כתבתי לסתור את הכלל שנמצא אצל רז"ה שאין נסיגת טעם להברה סגורה
מזה שמצאנו מילים עם וי"ו ההיפוך לעתיד נשארות מלעיל כשהן סמוכות לטעם.
למעשה נראה לקיים את הכלל הזה.
ויש כנראה הבדל בין השארת טעם מלעיל במילה שלולא ו' ההיפוך היא מלעילית,
ובין הסגת הטעם מסוף המילה להברה שלפניה כשהיא סגורה בשוא נח או בדגש.
הדבר הזה עלה בכמה מדיונינו.
עכשיו אם לא הסתבכת ממה שכתבתי עד עתה, ושלחתי דבר המילה ושלחתי היא מלעילית אלא שכדי להבחין בינה ובין עבר עם ו' החיבור מטעימים אותה מלרע.
אם יש סיבה כמו סמיכות הברות היא שבה לדינה. והזכירו שכך פסקו להלכה.
כללי נסוג אחור פחות או יותר מוכרים, קשה להגדיר אותם חד משמעית הלא תראה מה שהבאתי השבוע מהרב משולם מקרית ספר.
יש סתירה בין מחנה למחנה.
במחנה אני יכול להסביר שעל הטעם הנסוג ללכת דרך ארוכה יותר ו"לדלג" מעל שוא נע (חטף) ולכן אם הוא לא עושה כן אין כל כך קושיא.
למה אם כן והיתה לו נסוג? כי הוא עושה כן הרבה פעמים, אבל לסגת לסגורה אינו נסוג.
אני מעביר לכמה שבעבר דנו עמי על זה או על בדומה לזה.
אליהו

החילוק בין מחנה למחנה אמנם קשה, אבל מה שכתב ר' אליהו לגבי כללו של רז"ה 'אין נסיגה אחור להברה סגורה', כבר נתווכחתי עמו וטענתי את מה שהוא טוען כעת בדיוק, אם כי הוא טוען זאת בדרך אפשר: לעולם אין נסיגה אחור להברה סגורה. ומקרים כמו 'ושלחתי דבר' הם מילים שמוטעמות מעיקרן מלעיל, ורק ו"ו ההיפוך היא שהפכתן מלרע, והנסיגה אחור מחזירתן למצבן המקורי.
אותו חילוק, אבל בהגדרה מעט עמוקה יותר: הטעמת מלעיל הנוצרת מחמת נסיגה אחור אינה נחשבת כמלעיל גמור, כפי שכותב המנש"י ששוא הבא אחרי הטעמה כזו עדיין יהיה שוא נע [דוגמת 'כֽוֹכְבֵי אור' שהשוא הוא נע], אבל מילים מלעיליות גמורות דוגמת לַֽיְלָה, מַֽטָּה, לָקַֽחְתִּי, שָׁלַֽחְתִּי – השוא שאחרי ההטעמה הוא נח גמור משום שזו הטעמה מלאה.
כעת: הברה סגורה יכולה להיות מוטעמת למרות שהיא מנוקדת בתנועה קטנה [למרות שגם זה אינו שכיח כל כך, כי אם בפעלים ובאותן מילים שהזכרתי, אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה]. אבל מלעיל שאינו גמור – דהיינו המלעיל שנוצר מחמת נסיגה אחור – אינו בא בשום אופן בהברה סגורה. ולכן לא תתכן נסיגה אחור אל הברה סגורה
בברכה
יעקב לויפר
סטייה מהנושא קצת אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה בפעלים שכיח מאוד הברה מוטעמת בתנועה קטנה
אכל ישב נשבר, יש גם מילים של הברה אחת כמו דף או מס או הדס
הכלל שתנועה גדולה היא בהברה פתוחה לא מוטעמת
וקטנה בהברה סגורה לא מטעמת
החלק שלו הנכון הוא תנועה גדולה אינה בהברה סגורה לא מוטעמת.
ולכן שוא אחרי ת"ג לא מוטעמת הוא נע. יש לזה חריגים בארמית.
שאר הכלל הוא נטייה כללית והרבה מקומות שאינם מתנהגים לפי נטייה זו.

ב. שלום
ראיתי בספרו של ר' ניסן שרוני (אם למקרא השלם) את הכלל של הדגשת בג"ד כפ"ת בראש מלה, אף שהתיבה הקודמת מסתיימת בהברה פתוחה, כאשר ישנן שני עיצורים דומים או זהים והראשונה מנוקדת בשו"א (הוא קרא לכלל זה 'הדומות'). לדוג' "בשבתך בביתך"; לעניין זה ב' ופ' דומות ("איש יביא בפריו אלף כסף") {עוד הזכיר שם דעת א' הקדמונים (אינני זוכר כעת מיהו) שאף ב' ומ' דומות (ולשיטתו "כי במקלי" הב' דגושה).
אח"כ כתב שכלל זה אינו נוהג אחרי מלה קצרה, לדוג' "לא תתעב מצרי" וציין מקורו במ"ש.

כנראה הוכרח לפרש (המ"ש) כן, כי לא מצא הסבר אחר לרפיון התי"ו.
אך קשה ממה שכתב לעיל על "כי במקלי", ועוד קשה מפסוק בעזרא ה,יז דכתיב התם "די בבבל" בבי"ת
דגושה. (הייתי מעדיף למצוא דוגמה בעברית, אך חיפשתי ומצאתי רק 'כמעט הוכחה' טעם מפסיק, או מפיק)
[המ"ש לשיטתו, יכול לומר שדקדוק לשון ארמית שאני, כמו שכמדומני שראיתי שכתב לגבי תיבת דריוש בשו"א נח אחרי תנועה גדולה דדקדוק לשון ארמי אינו כלשון הקדש]

אמנם לענ"ד נראה, כי כלל זה של הדומות אינו שייך באות תי"ו; ואין לי הסבר אחר, חוץ מזה שאפשר לומר, כי כלל זה בא להקל על הלשון (וליתר דיוק, על השפתיים והחך) ואילו באות תי"ו אין זה כ"כ הכבדה על הלשון בקריאת שני תי"ו רפויים רצופים כשהראשונה בשו"א (כך לפחות אני מרגיש).

בברכה
שמעון דוד קורץ
זה הוזכר בקצרה באחד העלונים האחרונים בהערת שוליים על רשימת הדקדוקים (עיין בפרשת אמור על אשה בבתוליה).
שם זה נקרא אותיות צבותות.
אם יש לך גליון כי-תצא עיין מה שכתבתי על לא תתעב.
הכלל הזה אינו נכון אצל תי"ו.
למעשה מסתבר שגם בבי"ת וכ"ף הוא לא יהיה נכון אחרי מקף כך שכל הדיון מלא תתעב הוא מוטעה לענ"ד.
בעניין כי במקלי נדמה לי שרוו"ה מביא בזה בשם עין הקורא, יש בזה מחלוקת, אבל לפי ספרינו כלל זה נכון בב-ב ובב-פ אבל לא בב-מ.
לענין "כ"ף' יש דיון על כקול או על כגעת,
אגב דאגב יש ביהושוע ובשופטים המעשה עם עכסה בת כלב אשת עתניאל "ויהי בבואה" ביהושוע הוא עם פסק ולכן הבית דגושה כדין, בשופטים יש מונח רביע ללא פסק והבי"ת דגושה מדין צבותות.
אליהו

במדבר

For some time, when I would write my Weekly Shtikle (shameless cross-promotion) for this week's פרשה, I would write it Bemidbar since that is how it is pronounced correctly. However, one year a friend of mine sent me the following convincing argument which I have accepted:

While you are correct that in context the word is read Bemidbar, the name of the parsha is clearly Bamidbar. The custom has been to isolate the word or words that are the title and conjugate accordingly. This is why we have Tazriyah and not Sazriyah. Mishpatim and not HaMishpatim (since we do not use v'aileh and clarify it with asher ...). Devarim and not HaDevarim. Since the reference is to a specific desert (Sinai) the hay hayediyah is implemented. The names, according to tradition, are clearly not just the word or words of the beginning phrase.

Stand up, goat

(ט"ז:י)

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי

The above bolded word is translated "shall be made to stand." However, if it is mispronounced יַעַמֹד it would mean simply that the goat "shall stand" (on its own.) Beware.

מטמאת - Watch that plural!

(ט"ז:ט"ז)

וְכִפֶּר עַל הַקּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

(ט"ז:י"ט)

וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

With these and any other instances, it is of utmost importance that it is not pronounced מִטֻּמְאַת, which would change it from plural to singular.

(It should also be noted that while the שוא under the מ is a שוא נח, it is important to create a separation between the מ and א so that the א doesn't disappear and it is pronounced as if it is מטמות, i.e. it should be mitum-os, not mitu-mos.)

A Revealing Note

This seems to have come up fairly often so I should probably address it in a post. Every now and then, a בעל קריאה will mix up תְגַלֶּה (with a סגול) and תְגַלֵּה (with a צירי.) This comes up many times in אחרי מות and again in קדושים as well. I have seen people get rather antsy about this. However, (please correct me if I'm wrong) there is absolutely no difference whatsoever. The only factor that determines the נקוד under the ל is that it will get a צירי if it is at the end of a פסוק or on an אתנחתא. Otherwise, it will be a סגול. This should never be corrected by anyone on the spot.

סוכת דוד

I'm sure everyone will notice the reference in this week's הפטרה to the phrase we insert in ברכת המזון for סוכות - (actually, it's the other way around, the phrase is a reference to the פסוק)

הרחמן הוא יקים לנו את סכת דויד הנופלת

I'm probably not the only one, however, to notice the slight anomaly in the פסוק. We are accustomed to saying הַנֹּפָלֶת, with a קמץ under the פ. I believe it is this way in most, if not all ברכונים. But in the עמוס ט:י"א ,פסוק, it is written with a סגול, even though it is on an אתנחתא.
This therefore begs two questions:

1. Why would it not change to הַנֹּפָלֶת on an אתנחתא?
2. Seeing as it does not in the original biblical text, why would we change it in ברכת המזון?
   
   
   Please see Elie's comment.

White Hair

The beginning of this week's פרשה contains many instances of the מפיק ה, indicating the female, third-person possessive. The proper pronunciation of these is more critical than usual as we find the word טהרה both with and without. The absence of an expected מפיק ה would certainly change the meaning. There is another such instance later on. In the discussions of the various laws of צרעת, there are a number of references to hair. In 13:20, when the כהן observes the white hair, the word ושערהּ has a מפיק ה as expected, indicating that its hair turned white. However, earlier on, (13:4) in reference to hair that has not turned white, we find the very same word without a מפיק ה. Most חומשים go out of their way to call attention to this apparent anomaly.

I had originally thought that this was simply another one of the many grammatical anomalies found in the תורה, such as the missing דגש in the שׂ of the last word of פסוק י in this very פרק. However, I found a very logical explanation for this in משך חכמה. In the later reference to the hair, rewinding to the beginning of the paragraph reveals that the subject is בשר, flesh. That is why ושערהּ is punctuated in the possessive form, because the hair emanates from the flesh. However, the subject of the earlier pasuk is עור, the skin. Although the hair appears to be coming from the skin, in truth, it comes from the flesh underneath it so the non-possessive form without the מפיק ה is used.

A reader offered the following alternative approach which seems more plausible, partially due to MDJ's question in the comments:

Note that “Hair” in English has two separate connotations – either referring to individual strand of hair, or to a collection of strands. I suggest se’ara (the fem. Form) has the former meaning, and se’ar (masc.) the latter.
When we describe a situation where white hair has appeared, it may be a minimal amount or (more typically) an entire section, so “hair” is used in the collective sense.When we describe the opposite situation, we say not one strand of hair has turned white.
Thus:In 13:3 which speaks of some hair turning white, the masculine form se’ar is used.In 13:4, the condition described is that no hair (not even a minimal number of individual strands) has turned white – so the feminine form denoting a strand is used.And in 13:20, which (like 13:3) speaks of some of “its” hair having turned white, we are back to the masculine form, but with a feminine possessive suffix added.

תרגום המילה כבוס

יג נח אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר׃ ת"א: דתחור ויעדי מנהון מכתשא ויצטבע תנינות וידכי.

הזכרנו כבר כמה פעמים את דברי רש"י כאן. מגיליון בהעלותך: ח ז וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם תרגום אונקלוס: ויחוורון לבושיהון. והנה בסוף פרשת תזריע (ויקרא יג נח) פרש רש"י: וְכֻבַּס שֵׁנִית ־ לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון׃ "ויתחוור"; חוץ מזה, שאינו לליבון אלא לטבול, לכך תרגמו׃ "ויצטבע"; וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה, מתרגמין׃ "ויצטבע".

בפשטות כבוס הבגדים כאן [בפרשת בהעלותך] הוא לטהרה ולא לנקיון, כך מוכיח סוף הפסוק והטהרו. ולכן היה צפוי לפי הכלל של רש"י בסוף תזריע לתרגם ויצבעון (השווה עם לשון המקרא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע דניאל ד יב). שאלה זו אפשר לשאול בשני מקומות נוספים: א. שמות יט י וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם; במדבר לא כד וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם, בשני המקומות ההם כמו כאן אף שלפי פשוטו מדובר בטהרה מתורגם לשון חוור. עיין בהעמק דבר ובמשך חכמה במקומות האלה (או בחלקם), גם הספר שערי אהרן דן בשאלה זו. שמעתי בשם הרב דויד צבי הילמן, וזה תוכן דבריו: התרגום מצד אחד משתדל לפרש פשוטו של מקרא, מצד שני אין הוא מתרגם בניגוד לתורה שבעל פה. ולכן אם התורה קוראה לטבילת בגדי הלובש בשם כיבוס – המתרגם מתרגמו בלשון צבע כמו שהבאנו מהארמית המקראית (לשון הרטבה), בשלושת המקומות היוצאים מן הכלל אין דין שנוהג לדורות אלא מעשה שהיה. כאן התרגום חוזר לכללו לפרש פשוטו של מקרא, כבוס לשם ניקיון. עד כאן מפרשת בהעלותך.

דקדוקי פרשת תזריע והחודש

דקדוקי קריאה בפרשת תזריע, במפטיר החודש, בהפטרת החודש, ובראשון של מצֹרע.
תזריע היא הפרשה הקשה ביותר לקריאה שיש. אולי אפילו קשה יותר מויקרא, אם כי לא אתווכח עם אף אחד שיחשוב הפוך ממני.
קריאה או קריעה? בא נאמר שהמפטיר הוא סוג של נחמה לעומת הפרשה עצמה. נדמה לי שבשנה שעברה ספרתי משהו כמו 18 פסוקים המתחילים ב"וראה הכהן" או "וראהו הכהן". כמעט בלתי אפשרי לזכור את כולם ללא כל עזרה.
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להישמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת[1].
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת.
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ג הוּא: יש לשים היטב בכל הפרשה מתי מנוקד הוּא ומתי מנוקד הִוא!
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יג ו כֵּהָה: הה"א בקמץ.
יג ח וְטִמְּאוֹ: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטִמּוֹ. וכן בהמשך.
יג יא בַּשְׂאֵֽת׃ השׂי"ן בשוא נח ללא דגש; אין לבלוע את האל"ף, לא בַּשֵׂת.
יג טז וְנֶהְפַּךְ: הה"א בשווא נח והפ"א בדגש קל וכן הדבר בהמשך
יג יט אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת: טעם טפחא בתיבת בַהֶ֖רֶת
יג כט בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָֽן׃ הבי"ת בשווא, בלתי מיודע, יש להיזהר מלקרוא בפתח
יג לב וְלֹא-הָיָה בוֹ: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
יג לז צָֽמַח-בּוֹ: געיה בצד"י, יש לקרוא בהעמדה קלה שם
יג לט בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת: טעם טפחא בתיבת בֶּהָרֹת
יג מב נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם: טעם טפחא בתיבת נֶגַע
יג מה פְרֻמִים פָרוּעַ: הפ"א בשתיהן רפויה. יַעְטֶה: העי"ן בשווא נח אך אין להבליעו כי אז יישמע כלשון 'הטייה'. וְטָמֵא ׀ טָמֵא יִקְרָֽא׃ פסק בין התיבות וְטָמֵא – טָמֵא, יש להפסיק מעט בין הראשונה לשנייה
יג מח בְעֵרֶב: הבי"ת בשווא, לא מיודע, בשונה מההמשך שאז היא בקמץ: בָעֵרֶב
יג מט וְהָרְאָה: הה"א בקמץ קטן, והרי"ש בשוא נח. להיזהר מהבלעת האל"ף, לא וְהוֹרָה ולא וְהָרָה!
יג נא אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה: היו"ד בצירי
מפטיר שבת החודש שמות יב:
יב ג בֶּעָשֹׂר: העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע. וְיִקְחוּ: וא"ו החיבור בשווא נע, לשון עתיד
יב ז וְנָתְנוּ: מרכא בנו"ן כטעם משנה. הַבָּתִּים: דגש חזק בתי"ו (אחד מן היוצאים מן הכלל), יש להטעים מעט את הבי"ת בגלל המונח על אף האי נוחות שבדבר.
יב יא וְכָכָה: הטעם בכ"ף הראשונה מלעיל. כדי למנוע טעות סומנה זרקא בכמה חומשים גם בכ"ף הראשונה.
יב יד תְּחָגֻּֽהוּ׃ החי"ת בקמץ חטוף (קטן).
יב טו מִיִּשְׂרָאֵל: היו"ד בחירק ודגש חזק, אין לקרוא מיאישראל
יב טז לֹא-יֵעָשֶׂה ... יֵאָכֵל: היו"ד בצירי וגעיה אחריו המורה על העמדה שלא יישמע 'יַעשה' וישנה משמעות.

הפטרת החודש, יחזקאל מה:
יז וְהַנֵּסֶךְ נו"ן בצירי. וּבֶחֳדָשִׁים: העמדה קלה בבי"ת להבחין בין מיודע בסגול ללא מיודע בשווא וכן הוא בהמשך מו ג
חָג החי"ת בקמץ כא שְׁבֻעוֹת: השי"ן בשווא ולא בקמץ
מו ח וּבְבוֹא: בי"ת ראשונה בשווא נח על אף הקושי וכן הוא בפס' ט
מו ט נִכְחוֹ: הכ"ף בשווא נח על אף הקושי
מו י וּבְצֵאתָם יֵצֵֽאוּ׃ בכל הדפוסים וכתבי היד החוץ-תימניים הידועים הגירסא וּבְצֵאתָם, ובכללם כתר ארם צובא[2].
מו יב וּפָתַֽח לוֹ: טעם נסוג אחור לפ"א
מו יז וְהָיְתָה לּוֹ: טעם נסוג אחור לה"א, עם זאת השוא ביו"ד נע, ודגש חזק בלמ"ד מדין אתי מרחיק. וְשָׁבַת: הבי"ת רפה, פועל לשבות בלשון עבר

ראשון של מצורע
יד ב הַמְּצֹרָע מ"ם דגושה ושווא נע.
יד ד לַמִּטַּהֵר: המ"ם בחירק חסר והטי"ת דגושה.
יד ה וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת: טעם טפחא בתיבה וְשָׁחַט וכן הוא בהמשך בפסוק כא
יד ו עַל הַמַּיִם הַֽחַיִּֽים׃ טעם טפחא בתיבה עַל
יד ח וְאַחַר יָבוֹא אֶל-הַֽמַּחֲנֶה: טעם טפחא בתיבה וְאַחַר
יד ט יְגַלַּח הלמ"ד בפתח. יְגַלֵּחַ: הלמ"ד בצירי חי"ת בפתח גנובה.
יד י וְכַבְשָׂה: הכ"ף פתוחה.
יד יא וְהֶעֱמִיד: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת הגרונית החטופה. הַֽמְטַהֵר: זהו המקום היחיד בפרק בו המ"ם מנוקדת בשווא נח[3]
[1] כאשר מדובר בדמיה של האישה אז ללא מפיק בה"א, כאשר מדובר בימים, אז הה"א במפיק ולסיכום: ראשונה ושלישית הה"א ללא מפיק, שנייה ורביעית, במפיק.
[2] לפי תורה קדומה צריך להיות 'ובדרכם יצאו' על פי כתבי יד תימניים.[3] לפי הכלל בסוף תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק שגעית ה"א במילה בעלת טעם מפסיק משאירה שווא נח. הערה נוספת, בשוא הכוונה לכהן ולא לאדם הבא להטהר שאז מנוקד בחירק חסר.