Thursday, January 21, 2021

Talented Locusts

Just wanted to highlight one of Elie's points below from last week but on this week's פרשה:
י:ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ
It is not absolutely essential to use the שוא נע. However, one must be very careful not to skip the שוא altogether and pronounce it וּמָלוּ. Surely, the locusts were not circumcising the Egyptians houses.

Better Not Butcher This One

There are two very similar words that appear in the passages dealing with the קרבן פסח but they must certainly be differentiated and depending on how well a בעל קריאה enunciates his vowels, it might be difficult to discern:
י"ב:ו וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם
This form is third-person plural future (via ו"יו ההיפוך), I.e. "they shall slaughter it."

י"ב:כ"א וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח
This is a second-person imperative command, I.e. "you, slaughter it!"

Friday, January 15, 2021

נצי"ב and the Missing יו"ד

דברים ז:ג
וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ...

A friend of mine showed me this intriguing piece in the העמק דבר this past שבת. I was left shrugging my shoulders. This same friend triggered the discussion that led to this post regarding יחיד ורבים. So this was somewhat of a continuation. But based on what we had previously discussed, I was certain that this word was indeed singular. Nevertheless, העמק דבר goes on to explain why it is plural
לא תקח לִבְנֶךָ. לְבִנְךָ מיבעי. ובא לרמז דהנושא גויה בכרת והיינו מיתה לפני זמנו. ונישאת לבנו השני. שהרי איסור אשת אח אין כאן. משום שאין קידושין תופשין בה:
I brought this up on the דקדוק WhatsApp group and a very knowledgeable member pointed out that this is part of a pattern with העמק דבר and pointed to three other instances where נצי"ב goes out of his way to explain the plurality of what would seem to be a singular noun:
שמות ז:כח וּבְעַמֶּ֔ךָ
שמות לג:יג  דְּרָכֶ֔ךָ
דברים לג:ח חֲסִידֶ֑ךָ
In some of these other instances, he declares that these words in fact have a "missing יו"ד, according to the מסורה." Intriguing, indeed.

To further the intrigue, a reader pointed out that נצי"ב would always sign his name נפתלי צביהודה, clearly omitting an obviously necessary יו"ד. Perhaps there is some connection to his position that the יו"ד doesn't have to be there, even it belongs there. Finally, this fascinating story illustrated how this bizarre practice might have actually saved his life!

The Strange Thing about Frogs

As a general rule, a שוא under the first letter of a word will always be a שוא נע. Also, if a word is prefixed by a ה' הידיעה it will usually begin with a דגש in its first letter and the שוא will be a שוא נע. There are numerous exceptions to this rule (as there are to every rule, including the rule that every rule has exceptions.) One exception which is seen many times is הלוים which never has a דגש.

(As I understand it, there is a מחלוקת as to whether a שוא underneath one of these exceptions is נע or נח. The תיקון סימנים goes with נח.)

In וארא, we find another exception - צפרדעים. The צ doesn't get a דגש. However, there is something different about this exception. There is an exception to the exception. In ח:ב we find וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּע. Any suggestions as to why this is?

Reader answers:

MG said...
R' Yaakov Kaminetsky discusses this question in Emes LYaakov. He answers that "Tzfardea" is not of Hebrew origin, rather Egyptian, and in that language the Tzadi did not have the ability to receive a dagesh. Therefore even though it is preceded by a "Heh Hayidiah" it receives no dagesh. However the word "HaTzefardea" does not refer to "a frog" but to the "frog infestation", (as Rashi explains according to the Pshat)and this new word now follows the rules of Hebrew Dikduk, so the Tzadi receives a dagesh.
Shloime said...
The Radak in Michlol quotes this as being an exception.
A mem of a present tense piel doesn't take a dagesh. Not sure why.

Plurals and Singulars

I was recently asked about the words עַמְּךָ and עַמֶּךָ which appear interchangeably in this week's פרשה. They are even found right next to each other in two adjacent פסוקים. If you look at these פסוקים, particularly the ones dealing with מכת צפרדע, there are many words that end with either a שוא or a סגול followed by כ"ף סופית. The exact nature of these words can be somewhat confusing and some explanation is definitely in order.

As I've stated on other occasions, one of the challenges as corrector is not as much correcting the בעלי קריאה as it is explaining to common folk when a correction is not warranted. The case of עַמְּךָ / עַמֶּךָ is one that is likely to trigger a knee-jerk correction but I don't believe it would be necessary. The word is actually the same but it changes to עַמֶּךָ in the pausal form (אתנחתא, סוף פסוק, etc.)

The basic rule to keep in mind for the other similar words is as follows: a סגול followed by a י and then ךָ, such as עֲבָדֶיךָ, is plural. If the י is not present, such as מִטָּתֶךָ, then it is simply singular in the pausal form. 

This being the case, I would suggest that the only example in which a correction would be required if the word was read in the wrong way would be if it is written in plural and pronounced as singular, such as if עֲבָדֶיךָ was pronounced as עַבְדְךָ. But in any other case, it can be suggested that there isn't an actual change in meaning.

לשון יחיד ורבים

From Eliyahu Levin:

ט לא שאלה שהגיעה אלי בשנה שעברה מנויורק:
Rav Eliyahu, Shalom UVracha -Please excuse me for writing to you in Loazeet, but please feel free to reply in Leshon HaKodesh.First of all, thank you very much for your wonderful material!I would really appreciate your help with the following question that someone asked me:
ל"א והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול ל"ב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה :
Why is the first pasuk singular (נוכתה) and the second pasuk plural (נוכו)?Thank you very much! Chazak VeEmatz !משה שמואל וייס Moshe S. Weiss
Thank you very much!

גם מי שאינו מבין אנגלית יבין את השאלה, מ"ש חטה וכוסמת שלא נכו בלשון רבים, ומ"ש פשתה ושעורה שנכתה בלשון יחיד.
אינני בטוח שיש סיבה מחלקת.
אולי לפשתה יש טעם משלה – אביב, ולשעורה טעם אחר - גבעול משא"כ חיטה וכוסמת שיש להם טעם משותף.
תשובת אפ"ר (אוריאל פרנק:: אינני בטוח ש"נוכתה" הוא לשון יחיד. השוה "בנות צעדה" והכתיב "ידינו לא שפכה" וכמ"שכ על כך בעבר. ע"כ תשובת אוריאל.
מעניין מאוד היום עיינתי בספר של זיידל על צורות רבים משונות. עדיין צריך להסביר למה המעבר לצורת רבים "סטנדרטית".

דקדוקי וארא סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת וארא ובהפטרה, ובקריאת שבת במנחה ושני וחמישי. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע
וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי וְהִרְבֵּיתִי וְנָתַתִּי וְאָמַרְתָּ וְהִפְלֵיתִי וְשַׂמְתִּי וְהַעְתַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ וְהִדְבַּקְתִּי וּבָקַעְתָּ וְהַעֲמַדְתָּ וְהִכְרַתִּי וַהֲפִצֹתִי וְשַׁבְתִּי וַהֲשִׁבֹתִי
ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.
ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.
ו כה -פִּינְחָס הנו"ן בשוא נע.
ו כז הַֽמְדַבְּרִים למרות הגעיא המ"ם בשוא נח[1]
ז י וַיַּעֲשׂוּ כֵן: הטעם נסוג אחור ליו"ד. א"ה: בקורן המילים מוקפות, אבל בידינו ספרים מדויקים יותר. א.ל.
ז טו אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ : ה"א בשווא נח ודגש קל בפ"ה.
ז טז שַׁלַּח : כבר הערנו על כך בשבוע שעבר, יש להקפיד על הדגש בלמ"ד להבדיל בין בניין קל לפיעל. ובין עבר לציווי. א.ל.
ז יט וְיִֽהְיוּ-דָם: געיה ביו"ד הראשונה. ז יט וְהָיָה דָם: תיבה 'והיה' במלעיל מדין נסוג אחור.
ז כ וַיֵּהָפְכוּ: מרכא[2] בה"א מורה על העמדה קלה שם, יש לקרא ויֵּהָ-פְכוּ. והפ"א בשוא נע.
ז כב בְּלָטֵיהֶם: כאן ולהלן, ח ג ו-ח יד, ללא ה"א בין הלמ"ד לטי"ת, לעיל ז יא בְּלַהֲטֵיהֶם.
ז כז בַּצֲפַרְדְּעִֽים׃ הצד"י רפויה. יש חטף פתח בצד"י בלנינגרד, מה שמוכיח ללא ספק כי השוא בצד"י הוא נע. וכן בהמשך.
ח א עַל-הַנְּהָרֹת: לפי חלק מכתבי היד הדרבן (קדמא או מקל) בעי"ן, לפי כל ספרי תימן, בה"א הראשונה[3].
ח א עַל-הַיְאֹרִים : אין געיה בה"א והשווא ביו"ד נח. וְהַעַל: במלעיל.
ח ב הַצְּפַרְדֵּעַ כאן הצד"י דגושה, ובשוא נע.
ח ה וּמִבָּתֶּיךָ : התי"ו בדגש קל, בתורה קדומה, בחלק הדקדוק נאמר על כך: "התי"ו בדגש קל, וכן כל לשון בתים שבא בלשון רבים יבואו בדגש קל, זולת ב' שיצאו מן הכלל לדעת בן אשר ובאו בדגש חזק..."[4]
ח ז וְסָרוּ הטעם ברי"ש מלרע.
ט ט אֲבַעְבֻּעֹת: עי"ן בשווא נח, בי"ת שלאחריה בדגש קל, יש לקרא אבעְ-בֻּעֹת.
ט כג וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ: מרכא בתי"ו, הטעם נסוג לתי"ו. וה"א בחטף פתח.
ח טו אֶצְבַּע מלרע!
ט ל תִּירְאוּן הרי"ש בשוא נע הטעם באל"ף מלרע.

הפטרת וארא
יחזקאל כח כד (תימנים) סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב להשמיע גם את האל"ף. לא מַכִיב ולא מַמִיר.
כה וְנִקְדַּשְׁתִּי הטעם בדלי"ת למרות וי"ו ההיפוך.
כט ג וְאָמַרְתָּ מלרע; הִנְנִי הנו"ן בשוא נח, וכן בפסוק ח י ועוד. הַתַּנִּים לא תנין. וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי׃ בפסוק ט וַאֲנִי עָשִֽׂיתִי׃
ד וְהִדְבַּקְתִּי מלרע; בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ לבטא נכונה, ובעיקר המבטאים תי"ו רפויה כשׂי"ן שמאלית.
ח אֲדֹנָי יֱֹיִ לקרוא את יֱֹיִ – אֱלֹהִים.
יב מָֽחֳרָבוֹת המ"ם בקמץ רחב, במבטא "ישראלי" נקרא כפתח.
יד שְׁפָלָֽה׃ הפ"א בקמץ, לא שְׁפֵלָה. וכן בפסוק הבא.
טו וְהִמְעַטְתִּים הטי"ת עם כל הקושי בשוא נח.
יח נְבוּכַדְרֶאצַּר ברי"ש לא בנו"ן.
יט לשים לב למפיקים: הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ

שבת מנחה ושני וחמישי
י א שִׁתִי הטעם בתי"ו מלרע.
י ג לֵעָנֹת בנין נפעל, לא להחליף עם לַעֲנוֹת או לְעַנּוֹת. אצלנו הלמ"ד בצירי והנו"ן רפויה.
י ד אִם-מָאֵן לתת רווח בין הדבקים.
י ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ.
י ז וַיִּפֶן הטעם ביו"ד מלעיל. וַיֵּצֵא הטעם בצד"י מלרע.
י ט בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ: יש להיזהר על הפרדת התיבות מפני 'הדבקין'.
כִּי חַג-ה' לָֽנוּ: מרכא בתיבה 'כי', טפחא בתיבה חג-ה'.
י יא ׃ לֹא כֵן הכ"ף ברביע לא בגרשיים. מְבַקְשִׁים הקו"ף רפויה בשוא נח. וַיְגָרֶשׁ הטעם בגימ"ל מלעיל.

[1] השווה למה שנכתב על המילדֹת בשבוע שעבר. ובפנים הגליון.
[2] מעניין, אע"פ שרוו"ה במשפטי הטעמים שלו מביא כלל שיש כאן (במקומות כמו כאן) מרכא תביר באותה תיבה, בחומשים שלו הוא נמנע מלהטעים כך. בתנ"ך קורן הלכו בעקבותיו גם בזה. בנ"ך בהרבה מקומות (אינני יודע אם בכולם) הטעימו אל נכון. וזו אחת התשובות למה אני מעדיף תנכים יותר מדויקים! א.ל.
[3] א"ה: אין בזה נפקא מינה למעשה, אנו מעדיפים את ההטעמה הנהוגה בכא"צ. א.ל.
[4] א"ה: הספר אינו לפני. הכוונה כנראה לשלושה מקומות בשני פסוקים בדברי הימים שהבי"ת פתוחה: ב ב ט; ב ד ה. בַּתִּים. ברור שהדגש בתיו אינו סוגר את ההברה במילה בָתִּים, כי הקמץ כאן הוא רחב! ואכמ"ל. א.ל.