דקדוקי קריאה בפרשת תזריע, במפטיר החודש, בהפטרת החודש, ובראשון של מצֹרע.
תזריע היא הפרשה הקשה ביותר לקריאה שיש. אולי אפילו קשה יותר מויקרא, אם כי לא אתווכח עם אף אחד שיחשוב הפוך ממני.
קריאה או קריעה? בא נאמר שהמפטיר הוא סוג של נחמה לעומת הפרשה עצמה. נדמה לי שבשנה שעברה ספרתי משהו כמו 18 פסוקים המתחילים ב"וראה הכהן" או "וראהו הכהן". כמעט בלתי אפשרי לזכור את כולם ללא כל עזרה.
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להישמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת[1].
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת.
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ג הוּא: יש לשים היטב בכל הפרשה מתי מנוקד הוּא ומתי מנוקד הִוא!
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יג ו כֵּהָה: הה"א בקמץ.
יג ח וְטִמְּאוֹ: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטִמּוֹ. וכן בהמשך.
יג יא בַּשְׂאֵֽת׃ השׂי"ן בשוא נח ללא דגש; אין לבלוע את האל"ף, לא בַּשֵׂת.
יג טז וְנֶהְפַּךְ: הה"א בשווא נח והפ"א בדגש קל וכן הדבר בהמשך
יג יט אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת: טעם טפחא בתיבת בַהֶ֖רֶת
יג כט בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָֽן׃ הבי"ת בשווא, בלתי מיודע, יש להיזהר מלקרוא בפתח
יג לב וְלֹא-הָיָה בוֹ: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
יג לז צָֽמַח-בּוֹ: געיה בצד"י, יש לקרוא בהעמדה קלה שם
יג לט בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת: טעם טפחא בתיבת בֶּהָרֹת
יג מב נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם: טעם טפחא בתיבת נֶגַע
יג מה פְרֻמִים פָרוּעַ: הפ"א בשתיהן רפויה. יַעְטֶה: העי"ן בשווא נח אך אין להבליעו כי אז יישמע כלשון 'הטייה'. וְטָמֵא ׀ טָמֵא יִקְרָֽא׃ פסק בין התיבות וְטָמֵא – טָמֵא, יש להפסיק מעט בין הראשונה לשנייה
יג מח בְעֵרֶב: הבי"ת בשווא, לא מיודע, בשונה מההמשך שאז היא בקמץ: בָעֵרֶב
יג מט וְהָרְאָה: הה"א בקמץ קטן, והרי"ש בשוא נח. להיזהר מהבלעת האל"ף, לא וְהוֹרָה ולא וְהָרָה!
יג נא אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה: היו"ד בצירי
מפטיר שבת החודש שמות יב:
יב ג בֶּעָשֹׂר: העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע. וְיִקְחוּ: וא"ו החיבור בשווא נע, לשון עתיד
יב ז וְנָתְנוּ: מרכא בנו"ן כטעם משנה. הַבָּתִּים: דגש חזק בתי"ו (אחד מן היוצאים מן הכלל), יש להטעים מעט את הבי"ת בגלל המונח על אף האי נוחות שבדבר.
יב יא וְכָכָה: הטעם בכ"ף הראשונה מלעיל. כדי למנוע טעות סומנה זרקא בכמה חומשים גם בכ"ף הראשונה.
יב יד תְּחָגֻּֽהוּ׃ החי"ת בקמץ חטוף (קטן).
יב טו מִיִּשְׂרָאֵל: היו"ד בחירק ודגש חזק, אין לקרוא מיאישראל
יב טז לֹא-יֵעָשֶׂה ... יֵאָכֵל: היו"ד בצירי וגעיה אחריו המורה על העמדה שלא יישמע 'יַעשה' וישנה משמעות.
הפטרת החודש, יחזקאל מה:
יז וְהַנֵּסֶךְ נו"ן בצירי. וּבֶחֳדָשִׁים: העמדה קלה בבי"ת להבחין בין מיודע בסגול ללא מיודע בשווא וכן הוא בהמשך מו ג
חָג החי"ת בקמץ כא שְׁבֻעוֹת: השי"ן בשווא ולא בקמץ
מו ח וּבְבוֹא: בי"ת ראשונה בשווא נח על אף הקושי וכן הוא בפס' ט
מו ט נִכְחוֹ: הכ"ף בשווא נח על אף הקושי
מו י וּבְצֵאתָם יֵצֵֽאוּ׃ בכל הדפוסים וכתבי היד החוץ-תימניים הידועים הגירסא וּבְצֵאתָם, ובכללם כתר ארם צובא[2].
מו יב וּפָתַֽח לוֹ: טעם נסוג אחור לפ"א
מו יז וְהָיְתָה לּוֹ: טעם נסוג אחור לה"א, עם זאת השוא ביו"ד נע, ודגש חזק בלמ"ד מדין אתי מרחיק. וְשָׁבַת: הבי"ת רפה, פועל לשבות בלשון עבר
ראשון של מצורע
יד ב הַמְּצֹרָע מ"ם דגושה ושווא נע.
יד ד לַמִּטַּהֵר: המ"ם בחירק חסר והטי"ת דגושה.
יד ה וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת: טעם טפחא בתיבה וְשָׁחַט וכן הוא בהמשך בפסוק כא
יד ו עַל הַמַּיִם הַֽחַיִּֽים׃ טעם טפחא בתיבה עַל
יד ח וְאַחַר יָבוֹא אֶל-הַֽמַּחֲנֶה: טעם טפחא בתיבה וְאַחַר
יד ט יְגַלַּח הלמ"ד בפתח. יְגַלֵּחַ: הלמ"ד בצירי חי"ת בפתח גנובה.
יד י וְכַבְשָׂה: הכ"ף פתוחה.
יד יא וְהֶעֱמִיד: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת הגרונית החטופה. הַֽמְטַהֵר: זהו המקום היחיד בפרק בו המ"ם מנוקדת בשווא נח[3]
[1] כאשר מדובר בדמיה של האישה אז ללא מפיק בה"א, כאשר מדובר בימים, אז הה"א במפיק ולסיכום: ראשונה ושלישית הה"א ללא מפיק, שנייה ורביעית, במפיק.
[2] לפי תורה קדומה צריך להיות 'ובדרכם יצאו' על פי כתבי יד תימניים.[3] לפי הכלל בסוף תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק שגעית ה"א במילה בעלת טעם מפסיק משאירה שווא נח. הערה נוספת, בשוא הכוונה לכהן ולא לאדם הבא להטהר שאז מנוקד בחירק חסר.
תזריע היא הפרשה הקשה ביותר לקריאה שיש. אולי אפילו קשה יותר מויקרא, אם כי לא אתווכח עם אף אחד שיחשוב הפוך ממני.
קריאה או קריעה? בא נאמר שהמפטיר הוא סוג של נחמה לעומת הפרשה עצמה. נדמה לי שבשנה שעברה ספרתי משהו כמו 18 פסוקים המתחילים ב"וראה הכהן" או "וראהו הכהן". כמעט בלתי אפשרי לזכור את כולם ללא כל עזרה.
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להישמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת[1].
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת.
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ג הוּא: יש לשים היטב בכל הפרשה מתי מנוקד הוּא ומתי מנוקד הִוא!
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יג ו כֵּהָה: הה"א בקמץ.
יג ח וְטִמְּאוֹ: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטִמּוֹ. וכן בהמשך.
יג יא בַּשְׂאֵֽת׃ השׂי"ן בשוא נח ללא דגש; אין לבלוע את האל"ף, לא בַּשֵׂת.
יג טז וְנֶהְפַּךְ: הה"א בשווא נח והפ"א בדגש קל וכן הדבר בהמשך
יג יט אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת: טעם טפחא בתיבת בַהֶ֖רֶת
יג כט בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָֽן׃ הבי"ת בשווא, בלתי מיודע, יש להיזהר מלקרוא בפתח
יג לב וְלֹא-הָיָה בוֹ: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
יג לז צָֽמַח-בּוֹ: געיה בצד"י, יש לקרוא בהעמדה קלה שם
יג לט בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת: טעם טפחא בתיבת בֶּהָרֹת
יג מב נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם: טעם טפחא בתיבת נֶגַע
יג מה פְרֻמִים פָרוּעַ: הפ"א בשתיהן רפויה. יַעְטֶה: העי"ן בשווא נח אך אין להבליעו כי אז יישמע כלשון 'הטייה'. וְטָמֵא ׀ טָמֵא יִקְרָֽא׃ פסק בין התיבות וְטָמֵא – טָמֵא, יש להפסיק מעט בין הראשונה לשנייה
יג מח בְעֵרֶב: הבי"ת בשווא, לא מיודע, בשונה מההמשך שאז היא בקמץ: בָעֵרֶב
יג מט וְהָרְאָה: הה"א בקמץ קטן, והרי"ש בשוא נח. להיזהר מהבלעת האל"ף, לא וְהוֹרָה ולא וְהָרָה!
יג נא אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה: היו"ד בצירי
מפטיר שבת החודש שמות יב:
יב ג בֶּעָשֹׂר: העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע. וְיִקְחוּ: וא"ו החיבור בשווא נע, לשון עתיד
יב ז וְנָתְנוּ: מרכא בנו"ן כטעם משנה. הַבָּתִּים: דגש חזק בתי"ו (אחד מן היוצאים מן הכלל), יש להטעים מעט את הבי"ת בגלל המונח על אף האי נוחות שבדבר.
יב יא וְכָכָה: הטעם בכ"ף הראשונה מלעיל. כדי למנוע טעות סומנה זרקא בכמה חומשים גם בכ"ף הראשונה.
יב יד תְּחָגֻּֽהוּ׃ החי"ת בקמץ חטוף (קטן).
יב טו מִיִּשְׂרָאֵל: היו"ד בחירק ודגש חזק, אין לקרוא מיאישראל
יב טז לֹא-יֵעָשֶׂה ... יֵאָכֵל: היו"ד בצירי וגעיה אחריו המורה על העמדה שלא יישמע 'יַעשה' וישנה משמעות.
הפטרת החודש, יחזקאל מה:
יז וְהַנֵּסֶךְ נו"ן בצירי. וּבֶחֳדָשִׁים: העמדה קלה בבי"ת להבחין בין מיודע בסגול ללא מיודע בשווא וכן הוא בהמשך מו ג
חָג החי"ת בקמץ כא שְׁבֻעוֹת: השי"ן בשווא ולא בקמץ
מו ח וּבְבוֹא: בי"ת ראשונה בשווא נח על אף הקושי וכן הוא בפס' ט
מו ט נִכְחוֹ: הכ"ף בשווא נח על אף הקושי
מו י וּבְצֵאתָם יֵצֵֽאוּ׃ בכל הדפוסים וכתבי היד החוץ-תימניים הידועים הגירסא וּבְצֵאתָם, ובכללם כתר ארם צובא[2].
מו יב וּפָתַֽח לוֹ: טעם נסוג אחור לפ"א
מו יז וְהָיְתָה לּוֹ: טעם נסוג אחור לה"א, עם זאת השוא ביו"ד נע, ודגש חזק בלמ"ד מדין אתי מרחיק. וְשָׁבַת: הבי"ת רפה, פועל לשבות בלשון עבר
ראשון של מצורע
יד ב הַמְּצֹרָע מ"ם דגושה ושווא נע.
יד ד לַמִּטַּהֵר: המ"ם בחירק חסר והטי"ת דגושה.
יד ה וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת: טעם טפחא בתיבה וְשָׁחַט וכן הוא בהמשך בפסוק כא
יד ו עַל הַמַּיִם הַֽחַיִּֽים׃ טעם טפחא בתיבה עַל
יד ח וְאַחַר יָבוֹא אֶל-הַֽמַּחֲנֶה: טעם טפחא בתיבה וְאַחַר
יד ט יְגַלַּח הלמ"ד בפתח. יְגַלֵּחַ: הלמ"ד בצירי חי"ת בפתח גנובה.
יד י וְכַבְשָׂה: הכ"ף פתוחה.
יד יא וְהֶעֱמִיד: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת הגרונית החטופה. הַֽמְטַהֵר: זהו המקום היחיד בפרק בו המ"ם מנוקדת בשווא נח[3]
[1] כאשר מדובר בדמיה של האישה אז ללא מפיק בה"א, כאשר מדובר בימים, אז הה"א במפיק ולסיכום: ראשונה ושלישית הה"א ללא מפיק, שנייה ורביעית, במפיק.
[2] לפי תורה קדומה צריך להיות 'ובדרכם יצאו' על פי כתבי יד תימניים.[3] לפי הכלל בסוף תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק שגעית ה"א במילה בעלת טעם מפסיק משאירה שווא נח. הערה נוספת, בשוא הכוונה לכהן ולא לאדם הבא להטהר שאז מנוקד בחירק חסר.
No comments:
Post a Comment