Friday, December 29, 2017

You Make the Call - אבל מצרים

From 2010:
Last week, the בעל קריאה said אֵבֶל מצרים instead of אָבֵל מצרים. I did correct it on the spot but it occurred to me afterward that perhaps it is only אָבֵל because of סמיכות in which case, I don't think it is a critical mistake absolutely requiring correction. Is that the case?

But I was wrong:



elie said...
המילה אָבל מצרים אינה לשון אבלות
יש עוד מקומות כמו אָבל השיטים
לכן כשקרה אֵבל הוא עשה טעות חמורה

Monday, December 18, 2017

Pain in the Neck

After יוסף reveals his identity to his brothers, he and his only full brother, בנימין, embrace each other. The pasuk (45:14) recounts that יוסף fell upon בנימין’s neck and cried, while בנימין cried on יוסף’s neck as well. Although, it is simply understood that they were crying tears of joy, רש"י quotes the :גמרא מגילה ט"ז stating that יוסף cried on בנימין’s neck over the two temples that would be built in בנימין’s portion of ארץ ישראל and ultimately destroyed, while בנימין was crying over the משכן in שילה which was in יוסף’s portion and would ultimately meet the same fate.

There is a discussion among the commentaries concerning the logistics of this גמרא. Some suggest that the plurality of the word neck with regards to צוארי בנימין, is what led the גמרא to interpret it as referring to two temples. However, this approach is disregarded for two reasons. First, it is not uncommon for the Torah to refer to the neck in plural, just as it always does with the face. Many commentaries (רד"ק, רבינו בחיי, חזקוני, העמק דבר) interpret “צוארי” to simply refer to the two sides of the neck. Moreover, the word used in regards to יוסף’s neck, “צואריו,” is also plural. In the end, the only sensible approach among the commentaries on רש"י seems to be that, although יוסף cried with all his other brothers as stated clearly in the following pasuk, the necks are only mentioned with בנימין. This indicated that there was something special about the crying with בנימין. The fact that יוסף cried over two temples while בנימין cried over only one משכן is purely incidental, as it were. It just so happened that two temples were built in בנימין’s portion and one משכן in יוסף’s but it has no relation to the grammar of the pasuk.

Although in רש"י’s version of the גמרא, there is no indication that the plurality of necks plays any part in the drashah, the text of the מדרש בראשית רבה צ"ג:י"ב, seems to indicate that it did when it asks, “did בנימין have two necks?” שערי אהרן offers a viable approach to justify the מדרש. The word “צואריו,” translated literally, can only mean the many necks of one person. However, the word “צוארי” can be used to mean the many necks of one person or the many necks of many people. It is this point that lead the מדרש, and perhaps the גמרא as well, to infer that יוסף was crying over two tragedies, and בנימין over one.

See the comments below and a link to a fascinating discussion on this by R' Wolf Heidenheim in his ספר מודע לבינה.
I understand his questions but he loses me a little when answering them. If I understand correctly, in a nutshell: Tzavarav is plural, which is normal. Tza-va-rei would also have been plural and normal. But the word as it is written, tza-ve-rei, with a שוא, is the possessive form of tzaverayim which would mean not many necks but exactly two. This is what is driving the inference of the מדרש.

דקדוקי ויגש

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת ויגש ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שוי"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע: וְיָשַׁבְתָּ וְכִלְכַּלְתִּי וְנָתַתִּי וְקִבַּצְתִּי וְהֵבֵאתִי וְהוֹשַׁעְתִּי וְטִהַרְתִּי וְכָרַתִּי וְהִרְבֵּיתִי
מד יח –יִחַר הטעם ביו"ד מלעיל.
מד כג יֵרֵד יו"ד ורי"ש בצירי הטעם ברי"ש מלרע.
מה א –עָמַד והטעם בעי"ן נסוג אחור.
מה ב בִּבְכִי: בי"ת שנייה בשווא נח ובמלרע
מה ה אַל-תֵּעָצְבוּ': מונח רביע באותה תיבה, יש לקרא בהעמדה קלה בעי"ן וצד"י בשווא נע כמובן.
מה יב הַֽמְדַבֵּר: המ"ם בשווא נע
מה יד בִנְיָֽמִן-אָחִיו: געיה בי"ד הראשונה
מה טו וְאַחֲרֵי כֵן: טעם נסוג אחור לאל"ף
מה כג כְּזֹאת הכ"ף בשוא.
מו א בְּאֵרָה שָּׁבַע: דגש חזק בשי"ן מדין אתי מרחיק.
מו ד 'אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה': תיבה אנכי ברביעי לפי ברויאר ואחרים, על פי תורה קדומה, במונח. בחלק הדקדוק מסביר כך: תיבת 'אנכי' בשופר הולך ברב התיגאן המדוקדקות, לא ברביע, להורות גודל וחוזק שיתוף ודיבוק השכינה ביעקב אבינו, עכ"ל. א"ה: להוציא מכל ספק, אנו נוהגים כספרים המדויקים שבידינו. וכבוד המהרי"ץ בעל חלק הדקדוק במקומו מונח. א.ל. וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה: טעם טפחא בתיבת וְאָנֹכִי
מו יב וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח: טעם טפחא בתיבת וְשֵׁלָה מיקום הטפחא מתערב במכוון על מנת להבחין בין שלה שהוא בן בת שוע לבין אחיו שהם בני תמר
מו יג וּפֻוָה הוי"ו ללא דגש.
מו כ יָֽלְדָה-לּוֹ: געיה ביו"ד והלמ"ד בשווא נע. אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (בקריאה "ישראלית": ASENAT).
מו כו הַבָּאָה מלרע הטעם באל"ף; מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב: טעם טפחא בתיבת מִלְּבַד
מו כז הַבָּאָה מלעיל הטעם בבי"ת.
מו כז 'אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם': בחלק הדקדוק של תורה קדומה, הערה מעניינת שיש בה כדי להבהיר כיצד להבדיל בקריאה בין 'לו' ל'לא': יש להאריך מעט בתיבת 'לו', דלא לישתמע לשון שלילה. א"ה: לנו אין מסורת המבחינה. א.ל.
מו כח גֹּשְנָה הטעם בגימ"ל והשי"ן בשוא נח.
מו כט וַיֶּאְסֹר האל"ף בשוא נח ולא בחטף-סגול.
מו לא וְאֹֽמְרָה המ"ם בשוא נע, מי שקורא בשוא נח עלול להישמע וְאָמְרָה בקמץ חטוף במשמעות וֶאֱמוֹר! אֵלָיו בזקף, לא ברביע.
מו לב 'וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן': תיבה 'רעי' טעם נסוג אחור לרי"ש, במלעיל וכן הוא להלן פס' לד כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן.
מז ג רֹעֵה צֹאן: בניגוד לסעיף הקודם, אין כאן טעם נסוג אחור לרי"ש. טעם מהפך (שופר הולך) מתחלף למרכא לפני פשטא כאשר ההברות המוטעמות סמוכות זו לזו כגון בר' כו ח 'אָֽרְכוּ לוֹ שָׁם' וכדו' שילוב הטעמים מרכא-פשטא מקל על הקורא להטעים שתי הברות סמוכות.
מז ד 'לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ': 'בארץ' 'באנו', שתי התיבות במלעיל. זרקא וסגול אינם מראים את מקום ההטעמה, אלא, מיקומם במילה קבוע מעל האות האחרונה, משמאלהּ.
מז ז וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מז ח כַּמָּה הטעם במ"ם
מז ט וּמְאַת ... מְעַט: לקוראים בהברה ארצישראלית, עליהם להבחין בין השניים, לכל הפחות על ידי ביטוי העי"ן שבשני
מז יא רַעְמְסֵס העי"ן בשוא נח והמ"ם אחריה בשוא נע, לעומת רַעַמְסֵס עי"ן בפתח ומ"ם בשוא נח.
מז יג וַתֵּלַהּ הטעם בתי"ו והה"א מופקת כי היא שורשית.
מז יח 'גְּוִיָּתֵנוּ': הוא"ו בחירק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'!
מז כא 'לֶעָרִים': געיה בלמ"ד, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדיל בין הסגול המיודע לבין השווא שאיננו מיודע לֶ – לְ
מז יח וַיֹּאמְרוּ לוֹ: טעם נסוג אחור ליו"ד. גְּוִיָּתֵנוּ: הוא"ו בחיריק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'
מז כד וּֽלְאָכְלְכֶם': געיה בשורק והלמ"ד אחריה בשווא נח[1].
מז כה הֶחֱיִתָנוּ: היו"ד בחיריק, יש לקרא הֶחֱ-יִתָנוּ, אין צורך לעצור אחרי החי"ת אבל יש להקפיד לקרא את היו"ד מנוקדת בחיריק
בהפטרה יחזקאל לז
טז לִֽיהוּדָה: הלמ"ד בחירק מלא
יח וְכַֽאֲשֶׁר: העמדה קלה בכ"ף למנוע הבלעת האל"ף החטופה
כא הָֽלְכוּ-שָׁם: געיה בה"א
כב יִֽהְיוּ-עוֹד: געיה ביו"ד הראשונה. יֵחָצוּ: טעם נסוג אחור לחי"ת
כג יִֽטַּמְּאוּ: היו"ד בחיריק, הקורא בשווא עלול לשבש את צורת הפועל מסביל לפעיל
כה יָֽשְׁבוּ-בָהּ: געיה ביו"ד
כז לֵאלֹהִים: האל"ף כלל אינה נשמעת
ראשון של ויחי:
מז ל אֶעֱשֶׂה העי"ן בחטף סגול ולא בשוא נח.
מח ג וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מח ה יִֽהְיוּ-לִֽי׃ געיה ביו"ד הראשונה
מח ז מֵתָה: במלעיל, הקורא מלרע משנה מעבר לבינוני
מח ט אֲשֶׁר-נָֽתַן-לִי: געיה בנו"ן הראשונה. קָֽחֶם-נָא: געיה בקו"ף. וַאֲבָרְכֵֽם׃ הרי"ש בשווא נע ולא בחטף. הכ"ף בצירי[2]
א"ה: ראה בסוף התנ"ך מוסד הרב קוק של ברויאר עמ' תג "געיה כבדה בלתי סדירה יכולה לבוא בכל הברה סגורה, שאיננה ראויה לגעיה אחרת" ובין הדוגמאות: "וּֽבְשִׁלְיָתָהּ".
[2]
בחומשי היידנהיים ואברכֶם בכ"ף סגולה, גם קורן במהדורתם הראשונה (כמדומה מהדורת פרסומת לפני כ45 שנה) סיגלו את הכ"ף. מאוחר יותר שינוהו לצירי.

Can you count to 70?

Originally meant to be a חשבון shtikle but morphed into some דקדוק:

Question: How many males are counted as coming to Mitzrayim with Yaakov? One thing is for sure, it wasn't 70. I still have not been able to figure out how all the numbers worked - who were the 66 mentioned in 46:26 and the 70 in 46:27? 66+3 = 69, the last time I checked. If you add up all of the children and grandchildren, it does come out to 70 but then it should have been 67 and then 70. All that aside, it was not only males who were counted. Dinah is counted along with her brothers which is understandable. Serach bas Asher is counted as well which is slightly more puzzling. One must assume she was not the only granddaughter. From Rashi (46:27) it seems Yocheved was somehow part of the 70 as well.

While I was not able to find anything explaining why these particular women figured in the count as opposed to others, I did see an interesting insight into the pesukim in consideration of that fact. Tzeror HaMor and Emes L'Yaakov both point out a discrepency in the per-wife tallies found in the pesukim. The numbers for Rachel ("arba'ah asar") and Bilhah ("shiv'ah") are of the masculin form. The numbers for Leah ("sheloshim veshalosh") and Zilpah ("sheish esreih") are feminine. They both explain that Leah and Zilpah both had women counted among their offspring - Dinah from Leah and Serach from Zilpah. Therefore their numbers are delivered in feminine. Rachel and Bilhah had no feminine offspring counted and thus their numbers are in masculine.

One might wonder why this is so, considering that the generic plural is usually masculine by default. However, Emes L'Yaakov points out that the word "nefesh" which the number is qualifying is feminine. So the default gender of the number for "nefesh" should be feminine. Rachel and Bilhah were the exceptions.

Friday, December 15, 2017

From Eliyahu Levin on מקץ

בס"ד יום א לסדר מעט צרי ומעט דבש


למערכת שלום

רציתי לעורר על שני ניקודים בפרשת השבוע (מקץ) שרוב החומשים משתבשים בהם.

א. מא נ וליוסף יֻלַּד הלמ"ד בפתח. כן הוא לפי הדקדוק.

וכתב על זה המנחת ש"י: בכל הספרים הלמ"ד בקמץ גם נמסר עליו במ"ג [=במקראות גדולות, הכוונה לדפוס ונציה]. א.ל.] לית קמץ [= המקום היחיד במקרא שמילה זו מנוקדת בקמץ] וקשה שהוא כבן נפתלי ולב"א [=ולבן אשר, שהלכה כמותו בכל מקום לגבי בן נפתלי. א.ל.] בפתח, כפי מה שראיתי בחילופים שבדפוס. ואחר שכתבתי זה ראיתי ספר רב פעלים שכתב בלשון זה אבל וליוסף ילד שני בנים פתוח לב"א ולב"נ קמוץ. ומסורה אחרת מצאתי עליו ב' קמצין כי אדם לעמל יולד ודין [= קמץ בשני מקומות. האחד הפסוק באיוב ה ז כּי-אדם לעמל יוּלּד; והשני כאן]
לפי זה, חייבים לפרש את המסורה של ונציה שהיא לא מנתה את הפסוק באיוב כיון ששם יוּלָּד בכתיב מלא וי"ו.
מכל מקום המנחת שי מציין שהניקוד בקמץ הוא לפי בן נפתלי וכאמור אנו הולכים בכל מקום לפי בן אשר.
שתי המסורות שהמנחת שי מביא בעד הקמץ הן לפי בן-נפתלי.

מכל מקום כיון שכך בדפוס ונציה לא נעקר שיבוש זה מהספרים.
אם היה מקום לספק אם אמנם ספר החילופים דייק כאן ביחסו את הקמץ לבן-נפתלי ואת הפתח לבן אשר, הרי זכינו לעדות מפורשת בספר "מאורות נתן" של ר' יעקב הלוי ספיר. בשליחותו שאלו את חכמי ארם צובא לבדוק בכתר ארם צובא איך מנוקד שם. וז"ל מאורות נתן: יֻלָּד בקמץ? תשובה אינו כן אלא בפתח ומסר עליו מבחוץ [כלומר בגיליון] פתח. שלושה כתבי יד אחרים בריטיש לנינגרד וששון1 מנקדים פתח אף הם.

ב. מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ. כן הוא על פי הדקדוק. כאן אין שום מקור גם לא מנחת שי שתומך בקמץ. גם רוו"ה שניקד בפתח [ואחריו נגרר תנ"ך קורן] אינו מציין שכן ניקד יהב"י הנקדן. והוא מודה שרוב המקורות בעד קמץ אלא שלא רצה לשנות מדפוס ונציה.
מובטחני שלו ידע שבכתר ארם צובא מנוקד בקמץ הוא לא היה חולק עליו.
גם כאן זכינו לעדותו של ר"י ספיר במאורות נתן: המושב פתח? תשובה: אינו כן אלא בקמץ ונמסר עליו ב' [המקום השני: במדבר ה ח הַמּוּשָׁב בקמץ].

מעתה שומה עלינו לתקן: א. יֻלַּד בלמד פתוחה. ב. הַמּוּשָׁב בשי"ן קמוצה.

בכבוד רב ובברכה
אליהו לוין

Who's agitating my dots?

(מ"ג:כ"ו)
וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה

Any explanations available on the anomalous דגש in the א of ויביאו ?
It appears not.

Be strong!

(מ"א:נ"ז)
כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ

When properly pronounced, the above means "because the famine had strengthened in the whole land." The word חזק is used as a verb. However, if improperly pronounced חָזָק it is an adjective, meaning "the famine was strong." Very correctable, in my opinion.

Just do it!

(מ"ב:י"ח)
זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ

It is of utmost importance that the word עשו be pronounced properly and not עָשׂוּ . The word is meant to be a command but if improperly pronounced, it is a past tense verb. Basically, it is supposed to be "do," not "did."


This is one of those examples which can really be tough to call depending on the בעל קריאה. I have heard some who literally do not differentiate between a קמץ and a פתח. There isn't really much you can do in such a case. For those who do differentiate properly, it is important to keep on eye on constructs like these. This is hardly a unique case. Later in the פרשה we have מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל מ"ד:א, as well as וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם מ"ד:י"ז at the very end. And in next week's פרשה as well: אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ and וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ.


En garde!


Please post additional examples in the comments. If you point to the פסוק, I can insert the Hebrew.

דקדוקי פרשת מקץ והפטרת חנוכה

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת מקץ ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מא א הַיְאֹר היו"ד בשוא נח. טעם טפחא בתיבת וְהִנֵּה.
מא ה וַיִּישָׁן קמץ בזקף גדול, השי"ן מנוקדת בקמץ.
מא ח וַתִּפָּעֶם הטעם בפ"א מלעיל.
מא יב וַנְּסַפֶּר-לוֹ: מוטעם בקדמא-זקף [א"ה: מכונה מתיגה-זקף] או כפי שהוא מכונה בידי התימנים, דרבן.
מא יד וַיְחַלֵּף היו"ד בשוא נח והחי"ת בפתח – בנין פיעל. דין דומה גם לגבי וַיְגַלַּח יו"ד בשוא נח וגימ"ל בפתח.
מא יז הִנְנִי: על אף הקושי, נו"ן ראשונה בשווא נח
מא יט וְרַקּוֹת בָּשָׂר ברי"ש פתוחה, לא "וְדַקּוֹת בָּשָׂר" כבפסוק ג'.
מא כו חֲלוֹם אֶחָד הוּא׃ כבר נידון עניין הטעמים בפורום הגיגים, על פי רוֹב מוטעם טפחא-מרכא-סו"פ (ברויאר ואחרים), לפי "תורה קדומה" יש להטעים מרכא-טפחא-סו"פ (כך הוא בכל ספרי תימן). א"ה: ולמעשה נוהגים "על פי רוב".
מא כז 'הָרַקּוֹת' 'הָרֵקוֹת': יש לשים לב, פעם ראשונה הרי"ש בפתח ופעם שנייה בצירי.
מא ל שֶׁבַע השי"ן בגרש לא בקדמא.
מא לג יֵרֶא הטעם ברי"ש מלרע! הרי"ש בסגול לא בצירי.
מא לד 'וְיַפְקֵד': הוא"ו בשווא נע, וא"ו החיבור והפועל בעתיד, כן הוא הדבר בפסוק לה 'וְיִקְבְּצוּ' 'וְיִצְבְּרוּ'.
מא מה צָֽפְנַת הצד"י בקמץ רחב והפ"א בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל צַפנת). פַּעְנֵחַ העי"ן בשוא נח לא בחטף.
אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל אַסנת).
בַּת-פּוֹטִי פֶרַע השם "פוטי פרע" הוא בן שתי מילים. הערה, בספרי תימן הוא בן מילה אחת.
מא מו לפני פרעה מלך מצרים - טעם טיפחא בתיבה "לפני"
ויעבר בכל ארץ מצרים - טעם טיפחא בתיבה 
'ויעבר'.
מא מז לִקְמָצִים טעם הסילוק כאן הוא ללא הכנה של טיפחא או מרכא טיפחא (מאריך טרחא) לפניו!
מא מח כָּל-אֹכֶל ׀ בניגון הטעמים של הספרדים עלולה המילה אֹכֶל להישמע מלרע עקב ניגון הפסק (הלגרמיה).
בֶּעָרים הבי"ת בסגול ומתג, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדילה מהשווא שאז איננה מיודעת
מא נ יֻלַּד הלמ"ד בפתח!
מא נב 'עָנְיִֽי': העי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בחירק מלא - עונ-יי.
מא נג וַתִּכְלֶינָה מא נד וַתְּחִלֶּינָה אין להתבלבל בין המילים למרות הדמיון ביניהם!
מא נד הָיָה לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
מא נז כִּֽי-חָזַק הזי"ן בפתח, הקורא בקמץ משנה משמעות.
מב א תִּתְרָאֽוּ׃ הטעם באל"ף מלרע.
מב ד יִקְרָאֶנּוּ האל"ף בסגול ונון דגושה. אם יקרא אל"ף בצירי – משנה משמעות.
מב כא בְּהִתְחַנֲנוֹ הנו"ן הראשונה בשוא נע (לקרוא בחטף פתח לא מומלץ למי שקורא שוא נע בכל מקום כמו סגול).
מב כד וַיֶּאֱסֹר כאן האל"ף בחטף סגול, בפרשת ויגש (מו כט) ובפרשת בשלח (שמות יד ו) היא בשוא נח.
מב כה וַיְמַלְאוּ יו"ד בשוא נח; למד ללא דגש בשוא נח.
מב לח תֵּֽלְכוּ-בָהּ: געיה בתי"ו
מג ב שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ תיבה 'שבו' בטפחא וכן הוא לקמן מד כה.
מג ו לָמָה הֲרֵעֹתֶם: 'למה' במלרע וכן הוא הדבר כאשר התיבה שלאחריה פותחת באחת מהאותיות הגרוניות (כולל שם השם)
מג י ׃ כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ התיבה 'כי' מוטעמת בטפחא.
מג יא נְכֹאת: האל"ף ללא תנועה, יש לקרא 'נְכוֹת'
מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ.
מג יח וַיִּֽירְאוּ הרי"ש בשוא נע, הקוראו בשוא נח מחליף במשמעות ראייה.
מג כה יֹאכְלוּ לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור ליו"ד
מג כו וַיָּבִיאּוּ: האל"ף דגושה אך אין לכך כל השפעה על אופן קריאתה
מג כט יָחְנְךָ: היו"ד בקמץ קטן
מד ד וְאָמַרְתָּ מלרע.
מד יז 'עָבֶד': העי"ן בקמץ אף על פי שאין היא מוטעמת באתנח או סו"פ. א"ה: שכיח מאוד, נקרא קמץ בז"ק [=זקף קטן].

הפטרת שבת חנוכה
זכריה ב יד רָנִּי הרי"ש בקמץ חטוף (קטן), הטעם בנו"ן מלרע. הִנְנִי הנו"ן בשוא נח.
ב טו וְשָׁכַנְתִּי מלרע וְהָיוּ לִי טעם נסוג אחור לה"א וְיָדַעַתְּ העי"ן בפתח.
ב טז וּבָחַר מלרע לא נסוג אחור.
ג ו וַיָּעַד הטעם ביו"ד.
ג ז וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי טעם טפחא במילה "גם" מַהְלְכִים הה"א והלמ"ד בשוא. הראשון בה"א נח, והשני בלמ"ד נע.
ד א כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתֽוֹ טפחא במילה "כאיש" ובמילה "משנתו" דגש חזק בשי"ן (מלשון שֵׁינה).
ד ב וְגֻלָּהּ במפיק.

ראשון של ויגש
מד יח – וְאַל-יִחַר: הטעם ביו"ד מלעיל.
מד כה שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ טעם טפחא בתיבת שֻׁבוּ
מד כז יָֽלְדָה-לִּי: געיה ביו"ד

You Make the Call - וקראהו

The initial purpose of this blog was to alert people to Dikduk-related issues in the פרשה in advance. (I realize that my repostings late Friday afternoon do not serve that purpose too well.) But I would like to tap the resources of this blog's knowledgeable readers for another related purpose. As I may have stated at the outset, I am charged with correcting for the laining in our shul. At the behest of the Rov, I try to keep the corrections only to those where the meaning of the word is certainly altered. I have definitely had my share of challenges from alert listeners and try to take them all seriously. So, if I have made a correction unnecessarily or missed a necessary correction, I'd like to get the opinion of the masses as to whether the correct action was taken.

Last week, מ"ב:ל"ח, the בעל קריאה said "vekarahu" instead of "ukra'ahu." The המון עם (or, dare I say, the ערב רב) in unison made a knee-jerk correction of the "ve" to an "u." I don't think anyone in their right mind could possibly argue that it was a necessary correction. But there's only so much I can do about that. But the problem was that (I believe both times) he said "karahu" instead of "kra'ahu." I did notice it at the time but perhaps in my frustration at the unnecessary correction of the "ve,"I neglected to correct it. And I was approached afterwards about it.

So the question is, was the meaning of the word changed? On the surface, it would appear that it was. Pronounced the way it was, it is very much like the word at the beginning of this week's פרשה - וקרהו. That is of the root קרה whereas last week's seems to be of the root קרא. However, of note here is that the תרגום on both words is identical - וִיעָרְעִנֵּיהּ. So what's the verdict?

Based on Elie's comment, it seems the word might be different but the meaning is the same. Nevertheless, this incorrect pronunciation essentially skips a letter (א) so I would deem this a correctable mistake.

Clear the halls!

Over חנוכה we will be reciting על הניסים numerous times - probably more than 30. As we describe the process following the military victory, we say "ופנו את היכלך". It is rather important to put the stress on the right syllable in ופנו. When properly pronounced with the accent on the last syllable, u-fi-NU, it means "and they cleared out." However, if pronounced with the accent on the previous syllable, u-FI-nu, it would literally mean "and our mouths." (It is possible that the laws of context might make this a less serious error but there's nothing wrong with doing something right!)

Also, another reader pointed out:
Of course, if one is precise in pronunciation, there are 2 other differences between the words.  The word for “mouth” is spelled with a chirik malei, which is pronounced differently than the chirik chaser in “clean.”  And, what goes along with that is that the nun in “clean” has a dagesh, while the nun in “mouth” is rafah – those 2 nuns are also pronounced differently.

נעשה נס - Correction

In one of the more sung verses of מעוז צור we have the phrase נעשה נס לשושנים. In every text I've seen, it is written נַעֲשָׂה. However, I have heard it sung many times נַעֲשֶׂה, with a סגול. (I'm pretty sure I even remember Uncle Moishy singing it that way! Gasp!) I'm quite certain that is incorrect. For it to be past tense, even though נס is masculine, it would have to be נַעֲשָׂה. With a סגול it would mean "let us do," in the future.

Based on some reader feedback, it appears I have to recant. It appears the סגול might actually be correct.

Yaakov Gross wrote:
The reading with segol appears to be correct.  Consider a regular Kal verb, say G M R (to complete), in the Nif’al:Nigmar with a patach is Perfect (aka “past”): it became depleted, it was completed;with a kamatz, it’s the present participle: it is completed. For nachei lamed he, the Perfect has segol in place of patach. Thus, laaseh nes – “a miracle was wrought”.Whereas the present participle keeps the kamatz, so na’asah would be “a miracle is being wrought”
Some interesting sources from another reader:
See נחמיה ה:י"ח and ישעיה כ"ו:י"ח and contrast with ויקרא ז:ט.   
See also אבן עזרא בראשית א:כ"ו and י"ב:ז.
However, in a separate discussion, I was shown this extensive write-up on this very issue which seems to suggest the other way around and that the קמץ is correct.

Friday, December 1, 2017

Appearances

This past shabbos (2014) we had the pleasure of a Bar Mitzvah boy with a wonderful, clear voice and very well-taught. There was one item which I apparently missed and was only later brought to my attention:
ל"ה:א לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ
He apparently said הַנִּרְאָה with a קמץ instead of a סגול. Of course, it is certainly wrong. The question is how wrong. What is the actual difference?

At this point I want to advertise a wonderful resource I have been making use of. For דקדוק enthusiasts and users of the popular mobile messaging platform WhatsApp, there is a WhatsApp group dedicated to discussions revolving around דקדוק and קריאת התורה. WhatsApp used to enforce a group limit of 50 and this group was maxed out but that limit was raised so there's room for more. You can contact me for more details if you are interested. Be aware, though, that discussions are generally in לשון הקדש.

So there was quite a debate about this on the group. Is it a difference of עבר/הווה? Is it זכר/נקבה? We went through a number of different פסוקים and debated the gender of the verb. Ultimately, however, it appears that it is actually a matter of עבר vs. הווה which is potentially a serious error. This matter is in fact discussed extensively in this essay. I am not familiar with the author but he seems to have quite an extensive library of דקדוד essays.

As is discussed in the essay, a קמץ would imply the past tense whereas the סגול would imply present. The question then arises - why is the present tense used when the phrase is clearly referring to the past. He does address this but in the end, I would suggest that it is reasonable to assume that since the error made actually transformed the word to the past, which is the actual meaning of the phrase as a whole, the error is not as egregious as once thought. Certainly, it should be corrected on the spot but perhaps forgivable after the fact.

This discussion ties in with another timely discussion involving the phrase נעשה נס in מעוז צור.

The Great דישון Confusion

Trying to follow עשו's three-dimensional family tree is hard enough. Following the offspring of שעיר החורי which follow the listing of עשו's is made equally difficult by the recurrence of the name דישן. Sei'ir named his fifth child דִשׁוֹן. Then, in a stunt mimicked by the Saskatchewan Roughriders and Ottawa Rough Riders of the Canadian Football League thousands of years later, he named his seventh child דִישָׁן. Both appear in ל"ו:כ"א and later on in ל. Fair enough. We let the CFL get away with it, we can let שעיר get away with it as well. However, the confusion grows when the פסוקים list the grandchildren of שעיר. In פסוק כ"ה, his fourth child, ענה, decides that there are simply not enough דישן's in the family and names his son דִּשֹׁן as well. But when the Torah lists the children of שעיר's fifth child (פסוק כ"ו), formerly referred to as דִשׁוֹן, he is referred to there as דִישָׁן. Two פסוקים later, his brother is called דִישָׁן as well. This is more confusing than the CFL (The CFL had eight teams; שעיר only had seven children.)

The גר"א suggests that the spelling of the names is dependent on the placement of the word in the פסוק. If the word appears at a principal stop, that is, either the end of the פסוק or the אתנחתא that signifies the principal pause in the פסוק, then it is written דִישָׁן. When it is not, it is written דִשׁוֹן. When we are introduced to them, the fifth son is at the beginning of the pasuk and thus is written דִשׁוֹן. The seventh is on the אתנחתא in the פסוק and thus, is written דִישָׁן. When listing their children, both appear in the middle of the פסוק and therefore, both were written דִישָׁן. The proof to this theory is that in דברי הימים א א:ל"ח both are written דִשׁוֹן because both are not at the end or middle of the פסוק.

The only difficulty with this is that in דִישָׁן ,פסוק כ"ח appears on a טפחא note, not אתנחתא, an apparent violation of the גר"א's rule. To reconcile this problem, we must turn to אמת ליעקב in פרשת בהעלתך where he writes that when a פסוק does not contain an אתנחתא, the טפחא may take on the roll of the primary pause as in במדבר ט:ב and י"ג:ח. Here, too, the טפחא, in the absence of an אתנחתא, takes on the roll of the primary pause and turns דִשׁוֹן into דִישָׁן.

In the end, שעיר's fifth and seventh sons were both named דִשׁוֹן but that name changed to דִישָׁן based on the placement in the pasuk just as many other words have a vowel changed to a קמץ when at the end or middle of the פסוק. The גר"א, however, did not forget about ענה's son in פסוק כ"ה. He was also named דִשׁוֹן. But he was a different kind of a דִשׁוֹן. He was a דִשׁוֹן that didn't change despite the placement in the pasuk. So, here, and in דברי הימים א א:מ"א, even though his name falls on an אתנחתא, it is written דִשׁוֹן. That's one confusing family.

Monday, April 10, 2017

חד גדיא

I don't usually cover Aramaic דקדוק and I cannot claim to know terribly much about it but it seems the entire world sings חד גדיא pronounced thusly: חד גדיא, חד גדיא דְזַבִּין אבא בתרי זוזי It's a tricky word because almost the same word is used for buying as for selling. However, it seems from the הגדות מדויקות that the proper pronunciation is in fact דִזְבַן. I haven't done too much research on this but I know someone who has. The newly published Haggada of Rabbi Jonathan Sacks by Koren Publishers also has דִזְבַן.

הגיענו - הגדה vs יגיענו

כן ה' אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים


In just about all the הגדות I've seen, the נוסח of the ברכה at the end of מגיד is as above. However, in אבודרהם and רבינו סעדיה, as well as the הגדות מדויקות you will find the word יגיענו substituted with הגיענו. This version seems more correct considering the context. The entire ברכה is in the second person. Why would we change to the third person with יגיענו? Furthermore, it seems this portion of the ברכה is meant as a request. The word הגיענו is certainly לשון בקשה whereas the word יגיענו seems to be merely a statement of fact. Why is it that almost all הגדות have this version?

Thursday, March 23, 2017

ועשה בצלאל ואהליאב

"ועשה בצלאל ואהליאב" (Shemos 36:1)

There are two main types of וי"ו at the beginning of a word: a וי"ו החיבור and a וי”ו ההיפוך. A וי”ו החיבור links the word with that which preceded it, and a וי”ו ההיפוך switches the tense of a verb (and also implies sequence and order). The puzzling thing about all this, is that a וי”ו ההיפוך when switching a verb from past tense to future tense is punctuated in exactly the same manner as a וי"ו החיבור. Usually context can guide us to proper understanding, but sometimes context is not enough. A nice example of an ambiguous וי"ו is ועשה בצלאל ואהליאב. That וי"ו could be either a וי”ו ההיפוך or a וי"ו החיבור . תרגום אונקלוס and תרגום יונתןunderstand it to be a וי”ו החיבור and the אבן עזרא and רש"י מכות יב. understand it to be a וי”ו ההיפוך." There is a further מחלוקת between רש"י and the אבן עזרא regarding whether it is regular future tense or a command which has enough of a relationship with the future to be a possibility within a וי”ו ההיפוך which has switched a verb to future tense.
NOTE: See Weekly Shtikle's blog on the above פסוק.

The obvious question which the camp which understands it to be a
וי”ו החיבור (past tense) must deal with is that according to the plain reading of the text, בצלאל had not even gathered the donations yet, how could he have already done the work? Because of this issue, the אור החיים הקדוש explained that ועשה is referring to making the instruments necessary for the work and not referring to the actual work itself.

One final question: Why would the
תורה create this ambiguous וי"ו?

This is a question one could ask regarding many of the unclear parts of the
תורה system where ראשונים and אחרונים argue. The only possible answer is that the ambiguity is calculated to allow for both interpretations within the text.

Thursday, March 16, 2017

יעשה vs. תעשה

From Ephraim Stulberg:
(ל"א:ט"ו)
שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה

In the above פסוק, where we are told that "for six days shall work be performed." The passive "יֵעָשֶׂה" is of course masculine, in spite of the fact that its subject is the feminine "מְלָאכָה". And so follows the question: What's up with that?

R, Yaakov Kamenetzky observes that in many instances in which the word "כל", or "all", is used to modify a noun, the gender of the verb/adjective used to describe even a feminine noun will be masculine. Thus, in פרשת בא, we have the phrase (כָּל מְלָאכָה לא יֵעָשֶׂה בָהֶם" ( י"ב:ט"ז", where the masculine "יֵעָשֶׂה" refers back to the word "כל" more than it does to the feminine "מְלָאכָה". R' Kamenetzky suggests that the verse in כי תשא is to be read as though the word "כל" were present. R' Kamenetzky also quotes the opinion of a certain R' Nathan, who appears to have been some sort of confederate of his back in Lithuania, who explains the incidence in בא by positing a rule in which the gender of passively constructed verbs does not necessarily correspond to the gender of their related nouns. R' Kamenetzky is somewhat dismissive of this suggestion, though it clearly solves the question in כי תשא much more effectively.The truth is that R' Nathan's suggestion had already been anticipated by an earlier authority, namely רד"ק, in his comments on מלכים א ב:כ"א:

וַתּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה

He explains that when the passive voice is employed, it creates a sort of gap between nound and verb. רד"ק reads the verse in מלכים as follows: "It shall be given, namely Avishag the Shunamite, to Adoniyahu". Likewise, we would read: "For six days it shall be done, namely 'work'". Actually, this is not very different from the explanation given by R' Kamenetzky. R' Kamenetzky makes the important point of noting that the phenomenon is not limited to the נפעל, and that it really applies in any case where a neuter noun is employed. However, R' Nathan's point is also crucial, for it recognizes that this phenomenon will be much more prevalent in cases in which the נפעל is utilized, thus creating an implicit break between subject and verb which is filled by the invisible neuter.

Minimizing Sin

ל"ד:ט וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ 

As per a comment in this other post, it is important to be careful to not pronounce it וּלְחַטֹּאתֵנוּ, with a חולם on the ט. This would change it from singular to plural. As I've mentioned elsewhere, in situations like this, I appreciate the "oy-ers." It makes it much easier to discern if it has been pronounced properly or not.

ולא שתו

Another episode of You Make the Call:

One time, the בעל קריאה, when laining ל"ג:ד וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו put the accent on the last syllable of שתו rather than the first. Usually, I am not a real stickler for accents and I let them fly when it isn't a glaring change of meaning. But here it would seem to completely change the word from "put" to "drink." So, I corrected it on the spot.

As per MG in the comments, I believe it was the right call.

Need to bring this up

ל"ב:ז אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
ל"ג:א אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם 

There was a בר מצוה laining and he said הֶעֱלֵיתָ with a צרי the second time and I corrected it as a knee-jerk reaction. However, looking at the two words, I can't tell that there is any actual difference between the two. The תרגום is essentially the same. So, as I always do in these situations, I ask: If there is a difference, what is it? And if there is no difference, why are they different?

קול ענות

(ל"ב:י"ח)
וַיּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנכִי שׁמֵעַ

The pronunciation of the דגש חזק is an art which has fallen largely out of practice. Even amongst the best of בעלי קריאה I have heard few who actually still do. More often the not, the דגש does not change the meaning of the word in and of itself. However, one of my Rebbeim in ישיבת אור ירושלים once pointed out to me that in the above פסוק, the דגש diffrentiates between two words in the very same pasuk!

משה רבינו is answering יהושע that he does not hear the sound of the (victorious) outcry of the mighty, nor the (defeated) outcry of the weak. In those first two instances, the word ענות is from the verb לענות, to answer or to exclaim. Rather, says משה רבינו, it is the call of blasphemy, as רש"י explains, which afflict the souls of those who hear them. Here, the word ענות is from the word ענוי, affliction. Clearly, there are two different words in this pasuk and the only to diffrentiate between the two is with the pronunciation of the דגש.

Friday, March 10, 2017

Zachar Amaleik? What was he smoking?

In the portion read for Parshas Zachor we find the commandment תמחה את זכר עמלק, wipe out the remembrance of Amaleik. The gemara (בבא בתרא כא) relates a rather bizarre incident where Yoav, David HaMelech's general was sent to destroy Amaleik. He returns, having wiped out all of the males. When he is confronted by David HaMelech as to why the others were allowed to live, he declares that he was taught "Timcheh es zachar Amaleik," wipe out the males of Amaleik. Needless to say, Yoav was not very happy when he found out he had been taught wrong.


It is indeed quite difficult to understand how the mesorah could be so skewed as to totally misunderstand and misrepresent this pasuk. I heard an interesting insight into this mistake from the footnotes of the מעשה רב. Yoav's rebbe never thought that the word was pronounced "zachar." Rather, this error was a result of a misunderstanding of the possessive form of zachar."


The word for smoke is "ashan." The vowelization of this word is the same as "zachar." However, when the Torah describes Har Sinai and describes how its smoke rose like the smoke of a furnace, the term used is "eshen hakivshan." Clearly, when the word "ashan" is used in the possessive, both kamatzim are converted to segolim. Yoav's rebbe read the pasuk "timche es zecher Amaleik," and understood that zecher was the possessive form of zachar. He therefore mistakenly taught Yoav that the commandment is to wipe out only the males of Amaleik.