Thursday, May 24, 2018

Alephs and Ayins


The שולחן ערוך או"ח קכח:לג, based on the :גמרא מגילה כ"ד states that someone who cannot properly pronounce the letters, such as one who mispronounces an א as an ע or an ע as an א, should not go up to perform ברכת כהנים. The difficulty with this is that the פסוקים do contain an א but do not contain an ע. Why then would someone who mispronounces an ayin as an aleph be forbidden from performing ברכת כהנים?
רש"י in the גמרא seems to be sensitive to this issue. He gives a specific example of a grievous mispronunciation that would result with the exchange of an ע for an א. However, when explaining the opposite substitution, he writes simply that as a result of this substitution he will disqualify his prayers. This statement of רש"י is quite vague and requires further interpretation but it shows, nevertheless, that רש"י addressed the lack of an ע in ברכת כהנים.
The issue is dealt with further in the commentaries on the שולחן ערוך. The question is raised in באר היטב but no answer is given. מחצית השקל seems to suggest that this is not an issue as the גמרא is simply referring to one who confuses the two letters. Thus, as long as one of the substitutions is significant, it is a sufficient problem.
I suggest a possible explanation for the גמרא which may be the meaning of רש"י as well. After the כהנים complete the main part of ברכת כהנים, they recite an additional prayer which begins, "רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו..." concluding with the פסוק:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ--כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
Pronouncing the ע of נשבעת as an א would drastically change the meaning from "you have sworn" to sounding something like נִשְׁבָּתָּ, "you have been taken captive." Although this is not part of the actual blessings of the כהנים, perhaps it is a serious enough mispronunciation to forbid a כהן from performing ברכת כהנים.

Another suggestion made by Snag in the comments is that the real שם המפורש used in the בית המקדש might contain an ע. But that doesn't fit with רש"י and also doesn't account for why we would still be particular about this today.

Reader Question

כתוב בסי' עבודת ישראל (בתפילת יהי רצון שבברכת כהנים לפני אמירת תיבת "שלום") "בהתר ולא באיסור". "התר" נכתב עם פת"ח תחת הה"א וקמ"ץ תחת הת"ו. איזה מילה היא זו?

Friday, May 18, 2018

שבועות takes it on the chin

In the English-speaking world we still manage to pronounce the names of the holidays fairly precisely - except, of course, there's yontif. פסח has, for some reason become peisach. But that's not such an egregious mispronunciation. Shavuos, however, has it tough. The conventional lazy way to pronounce it, Shvues, completely changes the meaning from "weeks" to "oaths." Ironically, there are two מסכתות which end on daf 49 and are thus customarily learned from פסח to שבועות. One of them is Shevuos.
Hope you all enjoy the YOM TOV of SHAVUOS.

במדבר

For some time, when I would write my Weekly Shtikle (shameless cross-promotion) for this week's פרשה, I would write it Bemidbar since that is how it is pronounced correctly. However, last year a friend of mine sent me the following convincing argument which I have accepted:
While you are correct that in context the word is read Bemidbar, the name of the parsha is clearly Bamidbar. The custom has been to isolate the word or words that are the title and conjugate accordingly. This is why we have Tazriyah and not Sazriyah. Mishpatim and not HaMishpatim (since we do not use v'aileh and clarify it with asher ...). Devarim and not HaDevarim. Since the reference is to a specific desert (Sinai) the hay hayediyah is implemented. The names, according to tradition, are clearly not just the word or words of the beginning phrase.

פרשת במדבר

From Elie:

דיונים לשוניים
א. כתבת שהטעם בתיבת ונתתי (בהפטרת במדבר) נסוג אחור.
ואכן כך הוא בתנ"ך ברויאר, אמנם בתנ"ך קורן הוא במלרע (ומתג בנו"ן).
{וכשהפטרתי אשתקד בנביא מתוך תנ"ך ברויאר, המדקדק שבמקומנו (שקרא מתוך תנ"ך קורן) החזיר אותי לקרוא במלרע (שינוי משמעות!) וכך פעמיים ושלש עד שהראיתי לו שכן הוא בספרים מדוייקים מלעיל.}
וכן בפרשת השבוע שעבר: "ושלחתי דבר בתוככם" נסוג אחור בהברה סגורה.
האם תמיד יש נסוג אחור בהברה סגורה?

ודאתאן להכי, מהם כללי נסוג אחור?
לפני זמן רב ראיתי כללי נסוג אחור בהקדמת המדקדק ר' שמעון וייזר לתיקון קוראים הוצאת מישור, ואינני זוכר מה שראיתי.

שבת שלום.

בברכה
שמעון דוד קורץ
שלום רב
לר' שמעון דויד
ובכן באחד מהדפים כתבתי לסתור את הכלל שנמצא אצל רז"ה שאין נסיגת טעם להברה סגורה
מזה שמצאנו מילים עם וי"ו ההיפוך לעתיד נשארות מלעיל כשהן סמוכות לטעם.
למעשה נראה לקיים את הכלל הזה.
ויש כנראה הבדל בין השארת טעם מלעיל במילה שלולא ו' ההיפוך היא מלעילית,
ובין הסגת הטעם מסוף המילה להברה שלפניה כשהיא סגורה בשוא נח או בדגש.
הדבר הזה עלה בכמה מדיונינו.
עכשיו אם לא הסתבכת ממה שכתבתי עד עתה, ושלחתי דבר המילה ושלחתי היא מלעילית אלא שכדי להבחין בינה ובין עבר עם ו' החיבור מטעימים אותה מלרע.
אם יש סיבה כמו סמיכות הברות היא שבה לדינה. והזכירו שכך פסקו להלכה.
כללי נסוג אחור פחות או יותר מוכרים, קשה להגדיר אותם חד משמעית הלא תראה מה שהבאתי השבוע מהרב משולם מקרית ספר.
יש סתירה בין מחנה למחנה.
במחנה אני יכול להסביר שעל הטעם הנסוג ללכת דרך ארוכה יותר ו"לדלג" מעל שוא נע (חטף) ולכן אם הוא לא עושה כן אין כל כך קושיא.
למה אם כן והיתה לו נסוג? כי הוא עושה כן הרבה פעמים, אבל לסגת לסגורה אינו נסוג.
אני מעביר לכמה שבעבר דנו עמי על זה או על בדומה לזה.
אליהו

החילוק בין מחנה למחנה אמנם קשה, אבל מה שכתב ר' אליהו לגבי כללו של רז"ה 'אין נסיגה אחור להברה סגורה', כבר נתווכחתי עמו וטענתי את מה שהוא טוען כעת בדיוק, אם כי הוא טוען זאת בדרך אפשר: לעולם אין נסיגה אחור להברה סגורה. ומקרים כמו 'ושלחתי דבר' הם מילים שמוטעמות מעיקרן מלעיל, ורק ו"ו ההיפוך היא שהפכתן מלרע, והנסיגה אחור מחזירתן למצבן המקורי.
אותו חילוק, אבל בהגדרה מעט עמוקה יותר: הטעמת מלעיל הנוצרת מחמת נסיגה אחור אינה נחשבת כמלעיל גמור, כפי שכותב המנש"י ששוא הבא אחרי הטעמה כזו עדיין יהיה שוא נע [דוגמת 'כֽוֹכְבֵי אור' שהשוא הוא נע], אבל מילים מלעיליות גמורות דוגמת לַֽיְלָה, מַֽטָּה, לָקַֽחְתִּי, שָׁלַֽחְתִּי – השוא שאחרי ההטעמה הוא נח גמור משום שזו הטעמה מלאה.
כעת: הברה סגורה יכולה להיות מוטעמת למרות שהיא מנוקדת בתנועה קטנה [למרות שגם זה אינו שכיח כל כך, כי אם בפעלים ובאותן מילים שהזכרתי, אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה]. אבל מלעיל שאינו גמור – דהיינו המלעיל שנוצר מחמת נסיגה אחור – אינו בא בשום אופן בהברה סגורה. ולכן לא תתכן נסיגה אחור אל הברה סגורה
בברכה
יעקב לויפר
סטייה מהנושא קצת אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה בפעלים שכיח מאוד הברה מוטעמת בתנועה קטנה
אכל ישב נשבר, יש גם מילים של הברה אחת כמו דף או מס או הדס
הכלל שתנועה גדולה היא בהברה פתוחה לא מוטעמת
וקטנה בהברה סגורה לא מטעמת
החלק שלו הנכון הוא תנועה גדולה אינה בהברה סגורה לא מוטעמת.
ולכן שוא אחרי ת"ג לא מוטעמת הוא נע. יש לזה חריגים בארמית.
שאר הכלל הוא נטייה כללית והרבה מקומות שאינם מתנהגים לפי נטייה זו.

ב. שלום
ראיתי בספרו של ר' ניסן שרוני (אם למקרא השלם) את הכלל של הדגשת בג"ד כפ"ת בראש מלה, אף שהתיבה הקודמת מסתיימת בהברה פתוחה, כאשר ישנן שני עיצורים דומים או זהים והראשונה מנוקדת בשו"א (הוא קרא לכלל זה 'הדומות'). לדוג' "בשבתך בביתך"; לעניין זה ב' ופ' דומות ("איש יביא בפריו אלף כסף") {עוד הזכיר שם דעת א' הקדמונים (אינני זוכר כעת מיהו) שאף ב' ומ' דומות (ולשיטתו "כי במקלי" הב' דגושה).
אח"כ כתב שכלל זה אינו נוהג אחרי מלה קצרה, לדוג' "לא תתעב מצרי" וציין מקורו במ"ש.

כנראה הוכרח לפרש (המ"ש) כן, כי לא מצא הסבר אחר לרפיון התי"ו.
אך קשה ממה שכתב לעיל על "כי במקלי", ועוד קשה מפסוק בעזרא ה,יז דכתיב התם "די בבבל" בבי"ת
דגושה. (הייתי מעדיף למצוא דוגמה בעברית, אך חיפשתי ומצאתי רק 'כמעט הוכחה' טעם מפסיק, או מפיק)
[המ"ש לשיטתו, יכול לומר שדקדוק לשון ארמית שאני, כמו שכמדומני שראיתי שכתב לגבי תיבת דריוש בשו"א נח אחרי תנועה גדולה דדקדוק לשון ארמי אינו כלשון הקדש]

אמנם לענ"ד נראה, כי כלל זה של הדומות אינו שייך באות תי"ו; ואין לי הסבר אחר, חוץ מזה שאפשר לומר, כי כלל זה בא להקל על הלשון (וליתר דיוק, על השפתיים והחך) ואילו באות תי"ו אין זה כ"כ הכבדה על הלשון בקריאת שני תי"ו רפויים רצופים כשהראשונה בשו"א (כך לפחות אני מרגיש).

בברכה
שמעון דוד קורץ
זה הוזכר בקצרה באחד העלונים האחרונים בהערת שוליים על רשימת הדקדוקים (עיין בפרשת אמור על אשה בבתוליה).
שם זה נקרא אותיות צבותות.
אם יש לך גליון כי-תצא עיין מה שכתבתי על לא תתעב.
הכלל הזה אינו נכון אצל תי"ו.
למעשה מסתבר שגם בבי"ת וכ"ף הוא לא יהיה נכון אחרי מקף כך שכל הדיון מלא תתעב הוא מוטעה לענ"ד.
בעניין כי במקלי נדמה לי שרוו"ה מביא בזה בשם עין הקורא, יש בזה מחלוקת, אבל לפי ספרינו כלל זה נכון בב-ב ובב-פ אבל לא בב-מ.
לענין "כ"ף' יש דיון על כקול או על כגעת,
אגב דאגב יש ביהושוע ובשופטים המעשה עם עכסה בת כלב אשת עתניאל "ויהי בבואה" ביהושוע הוא עם פסק ולכן הבית דגושה כדין, בשופטים יש מונח רביע ללא פסק והבי"ת דגושה מדין צבותות.
אליהו

Clarification of a שוא נע rule

As the Shabbos before my mother's yahrtzeit, I will lain this הפטרה from time to time. In 2014was actually my first time laining הפטרת במדבר. (It did fall out this way three years prior but there was a בר מצוה in shul.) I came across something I thought odd and eventually discovered an interesting nuance of which I was not previously aware. Going through my other stuff on במדבר it appears Elie's post addresses almost the exact same issue. But I found it a little difficult to follow (probably my fault, not his) and so I thought I'd lay out in simpler English:

There are a number of reasons a שוא would be נע. There is a well-known mnemonic - א ב ג ד ה ו where each letter stands for a different rule. The ג stands for תנועה גדולה. If the שוא is preceded by a קמץ, for example (except if it's a קמץ קטן,) the שוא should be נע. However, I recalled that there is an exception to this rule. If the letter with the קמץ has a trop on it, it does not make the שוא נע. I was therefore puzzled when I saw in my תיקון:
  וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ
The שוא under the נ of וענתה was shown to be נע. But what about the note on the ע?

I have the big monster of a תיקון סימנים which has a thorough discussion of the rules in the front. He goes into detail about this exception. Indeed, there is an exception to the exception. Not surprising in the world of דקדוק. The trop only prevents the שוא נע if it is in its natural position. If the word were on its own, where would the note be? We see from דברים כ"ה:ט וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה  that the natural accent is מלרע. In our case, it is pushed forward by the מלעיל accent on שמה and the rule of נסוג אחור. Since the מהפך on the נ is not its natural position, the שוא remains נע, just as it does in בראשית ל:ל"ג וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙.

Thursday, May 10, 2018

Life as we Know it

In the section dealing with our obligation to reach out and come to the aid of our neighbour, there is a glaring discrepancy, pointed out by Meshech Chachmah, in two adjacent pesukim. The first deals with the ger toshav, a non-Jew who has sworn off avodah zarah but is not subject to all of our mitzvos. We are commanded to support him in his time of need. The pasuk ends of, "vachai imach." The next pasuk, dealing with the prohibition of charging interest, ends of, "vechei achicha imach." The message seems almost the same but the word vachai turns into vechei.

Meshech Chachmah explains the difference between these two similar terms. One might summarize it as follows: Chei is to live whereas chai is life itself. We find the word chai used with respect to HaShem, as in "Chai HaShem," because He embodies everlasting lifeThe word chei is used with respect to more fleeting life, such as Yoseif's use of the term "chei Par'oah."


When we support our neighbour, the ger toshav, it is far more than providing financial stability. Since he has not accepted the full burden of all mitzvos, his sole source of "everlasting life" is his connection to our community. If we do not come to his aid, he will surely stray and give up the life he had chosen. Therefore, reaching out to him is indeed providing him with everlasting life.


The second pasuk refers to achicha, your Jewish brother. He therefore already merits the "everlasting life" by virtue of his service of HaShem and acceptance of all mitzvos, a pact he surely cannot alleviate himself of under any circumstances. Therefore, our financial support, however mandatory, is simply providing superficial, physical life. And so, the word chei is used instead. 

How lo can you go?

A follow-up to Ari's post on Los.
In this week's parsha, (25:29-30) the special laws of the sale of a house in a walled city are discussed. רש"י points out that the laws specifically concern a city that had a wall in the time of יהושע. This, explains רש"י, is based on a דרשה of חז"ל on a קרי/כתיב in פסוק ל. The house is referred to as being in a "עיר אשר לא חומה." The word lo is written לא, suggesting that it is a city with no wall. But it is read as לו (whatever the difference is between the two,) which implies a city that has walls. חז"ל learn from here, even though it doesn't have now, if it had before, i.e. at the time of יהושע, then it is subject to the special laws.

ר' צבי פסח פרנק in הר צבי explains why the קרי and כתיב were set up the way they were (as opposed to the other way around.) The פסוק is referring to a city that is not currently walled. That is why it is written לא. The written text is what we see with our eyes. We see לא because we see that there is no wall. But the קרי is what we hear. We hear that there was a wall before in the time of יהושע and that's why it is read לו.

Even Lo-er

Yet another interesting thought on this פסוק. Dr. Mehullam Klarberg discusses the issue with לו being masculine and apparently referring to עיר which is feminine:

Habayit asher ba'ir asher lo (spelled with Alef [meaning 'not'], but read lo spelled with Vav! meaning ['it has']) choma (Levit 25:30) ('the house which is in the city which has a wall'): The Masora says 'There are 16 written similarly with Alef and read with Vav.' Following both the ketiv ('written') and the kere ('read!') Torat Kohanim explains, 'Even though it does not now [have a wall] but it did have previously.' In a passage of Rashi (11th century) (in most editions this passage appears in brackets and the editor of Torat Chayim, Rabbi Ch. D. Chavel, points out that it did not appear in the first edition of Rashi), both the Masora and the Torat Kohanim are quoted and it is pointed out that the word ir ('city') is feminine so the pronoun referring to it should have been la (spelled with a mapik ('pronounced') Heh meaning ['she has']), and explains that because the written form is lo (spelled with Alef) they tikenu ('fixed') lo in the Masora, one form similar to the other form. According to this passage in Rashi, the Masora has abandoned the requirement for masculine-feminine agreement between a noun and its pronoun (which is obligatory in Hebrew), for the sake of 'one form similar to the other form!' Is it 'fixed' thereby? Research is required to determine the origin and status of this passage in Rashi.
Chizekuni (13th century) (who may or may not have been aware of the above passage in Rashi) is also concerned with the non-agreement of ir and lo. He writes that the word lo refers to sadeh ('field'), which is masculine and, he argues, is understood in the sentence even though it does not occur there. We have had discussion of words implied in sentences as explanations for apparent none agreement elsewhere (Morsels, Emor 5762). 
Malbim (19th century) (who probably was aware of the above passage in Rashi and its problematic status) is also concerned with the non-agreement of ir and lo. He argues that lo refers to bayit. One should see the words asher ba'ir ('which is in the city') as parenthetical and read habayit . asher lo choma directly. According to Malbim the question disappears. There is no problem with lo. 
For my part, I'm not sure how the proposed alternative understandings of לו actually jive with what the פסוק is trying to say. A house that has a wall? What house doesn't have a wall? It is clear that we are talking about a walled city so how is it appropriate to attach the word לו to anything other than עיר?

Hearing Los

A few years ago I was pondering what it means when there is a kri/ksiv when the kri and ksiv are homonyms. A prime example of this is when there is a kri/ksiv on the word lo when both the kri and ksiv are read lo, but one is spelled lamed aleph and the other lamed vav. While this issue has crept into my head several times, especially when the laining of the week would have an example, I never dedicated much time to pursuing the idea until recently. In the back of my head I kept wondering if the possible solution to this issue was something that could be a fundamental way of understanding lashon hakodesh.

There are certain languages that are considered to be tonal and others that are not. Being a tonal language means that the pitch which a speaker uses is not just helpful in understanding context and emotion, but even definition. For example, many tonal languages have homonyms found in the language that change meaning based on whether the speaker enunciates these words with a high pitch or low pitch tone. I began to consider that maybe lashon hakodesh is somewhat tonal in nature. It is important to note that there are very few homonyms in lashon hakodesh, but the tonal nature would be just as integral to the enunciation of any word, not just a homonym, as the proper vowels being used. Thus, if one were to say a word that should have a high pitch sound incorrectly, he may have spoken the word incorrectly and it might not have any meaning. It would be comparable to changing the vowels of a word without spelling a new word with the rearrangement such as spelling versus spilleng. Whereas, if it were a homonym that were spoken incorrectly, it could actually have a new meaning.

An integral part of laining is the fact that the words are read with a specific cantillation, trop. The nature of trop is such that it forces the reader to read the text with proper perspective. Many times the trop forces the reader to take pauses in places that had the reader continued reading without pause he would have misunderstood the verse. In this fashion the trop helps keep the proper punctuation in place. Perhaps, trop also forces the reader to enunciate with proper pitch in order to give that element to the word. Trop forces the reader to sound some words in higher pitch than others.

In order to test this hypothesis I decided to research the occurrences of kri/ksiv on the word lo as mentioned above. (Note: From this point on I will refer to lo with an aleph as aleph and lo with a vav as vav.) There are eighteen examples in tanach when there is a kri/ksiv with the kri being vav and the ksiv being aleph. The following cantillation marks can be found on the words being discussed: esnachta, munach, mahpach, tipcha, mercha (including one with a makaf to the following word containing a mercha), and sof pasuk (connected to the sof pasuk via makaf). I then decided to see how many alephs there were with the above trop. I was hoping to find very few or no alephs with this trop and a disproportionate amount of vavs that would. The theory would then be supported since it would then seem that the trop is adding the tonal element and although the word is written aleph it is sounded vav due to the trop. This would then prove that the kri adds the tonal element and although the word is written as aleph, the ksiv, it is read as vav, the kri.


The research did not show the anticipated results, but it showed something extremely interesting. I actually found the opposite of what I had anticipated to be true. With alephs I found the above mentioned trop occurred a total of two-thousand five-hundred and nineteen times. When I looked for similar vavs I found that there were only four times that they had the above trop. I found that to be somewhat astounding as such a staggering difference clearly displays that the alephs with that trop is normal and that the vavs are exceptions. If it was normal for the vavs one should see a much higher rate of having these cantillations. I also found it notable that all four exceptions can be found in Sefer Yirmiyah. Although one can come up with many theories as to why this is the case, that is not the purpose of this writing.


Just to be certain, I then took the examples when the ksiv is vav and the kri is aleph and found that there are only two cases like that in tanach. Interestingly, both are found in Sefer Shmuel and one has a pashta and the other is attached to a word with a kadma. When looking at the alephs that had these markings I found only one such occurrence. However, the vavs can be found with these markings one-hundred and two times. The one exception mentioned above is found in Sefer Devarim.


It would seem that the trop clearly does not reflect the kri rather it is an element of the ksiv. It is uncertain whether this is some function of trop or if it is an issue of lashon hakodesh being somewhat tonal, but it is fascinating to notice that trop does not reflect the kri. In today’s day and age it is certainly unreasonable to correct the shaliach tzibbur if he makes a mistake in trop with regard to a kri/ksiv of this nature or any other word, since we find no halachic precedent to do so. Perhaps, even when they were more attune to these issues they were only lechatchila and preferred, but not absolute ways of reading. Or, perhaps since we are not so familiar with these changes to the words we only correct items that are noticeably different to the populace.


Regarding the first question, how does one practically read a kri/ksiv that has the kri and ksiv as homonyms, I am still not one-hundred percent sure of the answer. Maybe kri means the intention and thought of the reader, so if in his head he was thinking aleph then it is an aleph. Again, I am not familiar with any source stating that if the shaliach tzibbur mentions he intended the wrong word that he must go back to that earlier place. So, I guess I am open to suggestion.


The following were the kri/ksiv cases with aleph as ksiv: Shemos 21:8, VaYikra 11:21 and 25:30, Shmuel 1 2:3, Shmuel 2 16:18, Melachim 2 8:10, Yeshaya 9:2, 49:5 and 63:9, Iyov 6:21, 13:4 and 41:4, Mishlei 19:6 and 26:1, Tehillim 100:1 and 139:16, Ezra 4:2, Divrei HaYamim 1 11:20.

The exceptions were: Yirmiyah 48:12, 49:1, 49:31 and 50:32.

The following were the kri/ksiv cases with vav as ksiv: Shmuel 1 2:16 and 20: 2.

The exception was: Devarim 32:29.

Friday, May 4, 2018

נר תמיד

There is a custom to include a light in every shul which is on constantly, called a נר תמיד. Most people are aware of this. So what's the problem? I think that is what leads to a very popular misreading of a פסוק at the beginning of תצוה which is also found in אמור.

 לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד

I think people automatically group the two words נר תמיד together in their minds and thus read it with a טפחא on להעלות and a מרכא on נר which is incorrect. It does change the meaning ever so slightly but I would never correct that on the spot. Maybe after the fact, I would point it out.

Friday, April 27, 2018

מטמאת - Watch that plural!

(ט"ז:ט"ז)
וְכִפֶּר עַל הַקּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(ט"ז:י"ט)
וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
With these and any other instances, it is of utmost importance that it is not pronounced מִטֻּמְאַת, which would change it from plural to singular.
(It should also be noted that while the שוא under the מ is a שוא נח, it is important to create a separation between the מ and א so that the א doesn't disappear and it is pronounced as if it is מטמות, i.e. it should be mitum-os, not mitu-mos.)

Stand up, goat

(ט"ז:י)
וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי

The above bolded word is translated "shall be made to stand." However, if it is mispronounced יַעַמֹד it would mean simply that the goat "shall stand" (on its own.) Beware.

Qualification of the אהוי rule

I have recently been asked on a number of occasions regarding apparent exceptions to the אהוי rule which is that if a word ends with one of those letters, it will remove an expected דגש at the beginning of the next word. This is provided that the first word is connected to the second by means of a טעם משרת such as a מרכא, rather than a pausal note like an אתנחתא or טפחא.

The first example was in ויצא:
ל:טז ...וַתֹּ֨אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא
The י does not remove the דגש from the תּ even though it has a מונח which functions as a משרת.

Another example on which this question was raised was in אחרי מות:
יח:ה ...וָחַ֣י בָּהֶ֑ם
Again, the דגש remains in the בּ.

This phenomenon is interestingly observed in בחוקתי. The first mention of the word בחוקתי is on a טפחא which is a מפסיק anyway. But when it is mentioned in the negative portion, we find:
כו:טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ
The מונח is a משרת but the תּ keeps its דגש.

It is important to forget about the actual letters for a moment. The essence of this rule is that it is applied when the first word ends with a vowel. This best way to understand this apparent anomaly is to observe a similar paradigm we find the English language with the letter Y. It can function as a consonant, as in yes or year, but can also be used as a vowel, as in the word gym or psychology. When the י extends a vowel sound, which would seem to be only after a צירי or חיריק, it functions as a vowel. However, after any other vowel, the function of the י is clearly a consonant, closing the syllable. Therefore, the אהוי rule would not apply. 

(Now, this applies to צירי and חיריק because they both end with a י sound. That is why the י is said to extend or fill the vowel. If one pronounces a חולם "oy," shouldn't it apply there, too, whereas if you pronounce it "oh," it would not. As per the comments below, דברים ד:ח וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל is a good example. If this theory is correct it would prove the "oy" pronunciation to be incorrect. But I'm not fully convinced myself.)

סוכת דוד

I'm sure everyone will notice the reference in this week's הפטרה to the phrase we insert in ברכת המזון for סוכות - (actually, it's the other way around, the phrase is a reference to the פסוק)

הרחמן הוא יקים לנו את סכת דויד הנופלת

I'm probably not the only one, however, to notice the slight anomaly in the פסוק. We are accustomed to saying הַנֹּפָלֶת, with a קמץ under the פ. I believe it is this way in most, if not all ברכונים. But in the עמוס ט:י"א ,פסוק, it is written with a סגול, even though it is on an אתנחתא.
This therefore begs two questions:
  1. Why would it not change to הַנֹּפָלֶת on an אתנחתא?
  2. Seeing as it does not in the original biblical text, why would we change it in ברכת המזון?

    Please see Elie's comment.

A Revealing Note

This seems to have come up fairly often so I should probably address it in a post. Every now and then, a בעל קריאה will mix up תְגַלֶּה (with a סגול) and תְגַלֵּה (with a צירי.) This comes up many times in אחרי מות and again in קדושים as well. I have seen people get rather antsy about this. However, (please correct me if I'm wrong) there is absolutely no difference whatsoever. The only factor that determines the נקוד under the ל is that it will get a צירי if it is at the end of a פסוק or on an אתנחתא. Otherwise, it will be a סגול. This should never be corrected by anyone on the spot.

Friday, April 20, 2018

דקדוקי פרשת תזריע והחודש

דקדוקי קריאה בפרשת תזריע, במפטיר החודש, בהפטרת החודש, ובראשון של מצֹרע.
תזריע היא הפרשה הקשה ביותר לקריאה שיש. אולי אפילו קשה יותר מויקרא, אם כי לא אתווכח עם אף אחד שיחשוב הפוך ממני.
קריאה או קריעה? בא נאמר שהמפטיר הוא סוג של נחמה לעומת הפרשה עצמה. נדמה לי שבשנה שעברה ספרתי משהו כמו 18 פסוקים המתחילים ב"וראה הכהן" או "וראהו הכהן". כמעט בלתי אפשרי לזכור את כולם ללא כל עזרה.
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להישמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת[1].
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יב ב וְיָלְדָה: אי הקפדה על השווא נע בלמ"ד משבשת את המשמעות. וְטָֽמְאָה: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטָמָה. וכן בפסוק ה.
יב ד בִּדְמֵי טָהֳרָהֿ: אין מפיק בה"א. יְמֵי טָהֳרָֽהּ׃ הה"א מופקת.
יב ה עַל-דְּמֵי טָהֳרָֽהֿ׃ אין מפיק בה"א.
יב ו וּבִמְלֹאת: הלמ"ד בחולם והאל"ף אינה מונעת. יְמֵי טָהֳרָהּ: הה"א מופקת.
יג ג הוּא: יש לשים היטב בכל הפרשה מתי מנוקד הוּא ומתי מנוקד הִוא!
יג ד וּשְׂעָרָהֿ: אין מפיק בה"א.
יג ה לֹא-פָשָׂה: שׂי"ן שמאלית
יג ו כֵּהָה: הה"א בקמץ.
יג ח וְטִמְּאוֹ: המ"ם בשוא נע, והאל"ף צריכה להשמע. לא לקרוא וְטִמּוֹ. וכן בהמשך.
יג יא בַּשְׂאֵֽת׃ השׂי"ן בשוא נח ללא דגש; אין לבלוע את האל"ף, לא בַּשֵׂת.
יג טז וְנֶהְפַּךְ: הה"א בשווא נח והפ"א בדגש קל וכן הדבר בהמשך
יג יט אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת: טעם טפחא בתיבת בַהֶ֖רֶת
יג כט בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָֽן׃ הבי"ת בשווא, בלתי מיודע, יש להיזהר מלקרוא בפתח
יג לב וְלֹא-הָיָה בוֹ: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
יג לז צָֽמַח-בּוֹ: געיה בצד"י, יש לקרוא בהעמדה קלה שם
יג לט בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת: טעם טפחא בתיבת בֶּהָרֹת
יג מב נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם: טעם טפחא בתיבת נֶגַע
יג מה פְרֻמִים פָרוּעַ: הפ"א בשתיהן רפויה. יַעְטֶה: העי"ן בשווא נח אך אין להבליעו כי אז יישמע כלשון 'הטייה'. וְטָמֵא ׀ טָמֵא יִקְרָֽא׃ פסק בין התיבות וְטָמֵא – טָמֵא, יש להפסיק מעט בין הראשונה לשנייה
יג מח בְעֵרֶב: הבי"ת בשווא, לא מיודע, בשונה מההמשך שאז היא בקמץ: בָעֵרֶב
יג מט וְהָרְאָה: הה"א בקמץ קטן, והרי"ש בשוא נח. להיזהר מהבלעת האל"ף, לא וְהוֹרָה ולא וְהָרָה!
יג נא אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה: היו"ד בצירי
מפטיר שבת החודש שמות יב:
יב ג בֶּעָשֹׂר: העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע. וְיִקְחוּ: וא"ו החיבור בשווא נע, לשון עתיד
יב ז וְנָתְנוּ: מרכא בנו"ן כטעם משנה. הַבָּתִּים: דגש חזק בתי"ו (אחד מן היוצאים מן הכלל), יש להטעים מעט את הבי"ת בגלל המונח על אף האי נוחות שבדבר.
יב יא וְכָכָה: הטעם בכ"ף הראשונה מלעיל. כדי למנוע טעות סומנה זרקא בכמה חומשים גם בכ"ף הראשונה.
יב יד תְּחָגֻּֽהוּ׃ החי"ת בקמץ חטוף (קטן).
יב טו מִיִּשְׂרָאֵל: היו"ד בחירק ודגש חזק, אין לקרוא מיאישראל
יב טז לֹא-יֵעָשֶׂה ... יֵאָכֵל: היו"ד בצירי וגעיה אחריו המורה על העמדה שלא יישמע 'יַעשה' וישנה משמעות.

הפטרת החודש, יחזקאל מה:
יז וְהַנֵּסֶךְ נו"ן בצירי. וּבֶחֳדָשִׁים: העמדה קלה בבי"ת להבחין בין מיודע בסגול ללא מיודע בשווא וכן הוא בהמשך מו ג
חָג החי"ת בקמץ כא שְׁבֻעוֹת: השי"ן בשווא ולא בקמץ
מו ח וּבְבוֹא: בי"ת ראשונה בשווא נח על אף הקושי וכן הוא בפס' ט
מו ט נִכְחוֹ: הכ"ף בשווא נח על אף הקושי
מו י וּבְצֵאתָם יֵצֵֽאוּ׃ בכל הדפוסים וכתבי היד החוץ-תימניים הידועים הגירסא וּבְצֵאתָם, ובכללם כתר ארם צובא[2].
מו יב וּפָתַֽח לוֹ: טעם נסוג אחור לפ"א
מו יז וְהָיְתָה לּוֹ: טעם נסוג אחור לה"א, עם זאת השוא ביו"ד נע, ודגש חזק בלמ"ד מדין אתי מרחיק. וְשָׁבַת: הבי"ת רפה, פועל לשבות בלשון עבר

ראשון של מצורע
יד ב הַמְּצֹרָע מ"ם דגושה ושווא נע.
יד ד לַמִּטַּהֵר: המ"ם בחירק חסר והטי"ת דגושה.
יד ה וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת: טעם טפחא בתיבה וְשָׁחַט וכן הוא בהמשך בפסוק כא
יד ו עַל הַמַּיִם הַֽחַיִּֽים׃ טעם טפחא בתיבה עַל
יד ח וְאַחַר יָבוֹא אֶל-הַֽמַּחֲנֶה: טעם טפחא בתיבה וְאַחַר
יד ט יְגַלַּח הלמ"ד בפתח. יְגַלֵּחַ: הלמ"ד בצירי חי"ת בפתח גנובה.
יד י וְכַבְשָׂה: הכ"ף פתוחה.
יד יא וְהֶעֱמִיד: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת הגרונית החטופה. הַֽמְטַהֵר: זהו המקום היחיד בפרק בו המ"ם מנוקדת בשווא נח[3]
[1] כאשר מדובר בדמיה של האישה אז ללא מפיק בה"א, כאשר מדובר בימים, אז הה"א במפיק ולסיכום: ראשונה ושלישית הה"א ללא מפיק, שנייה ורביעית, במפיק.
[2] לפי תורה קדומה צריך להיות 'ובדרכם יצאו' על פי כתבי יד תימניים.[3] לפי הכלל בסוף תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק שגעית ה"א במילה בעלת טעם מפסיק משאירה שווא נח. הערה נוספת, בשוא הכוונה לכהן ולא לאדם הבא להטהר שאז מנוקד בחירק חסר.

תרגום המילה כבוס

יג נח אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר׃ ת"א: דתחור ויעדי מנהון מכתשא ויצטבע תנינות וידכי.

הזכרנו כבר כמה פעמים את דברי רש"י כאן. מגיליון בהעלותך: ח ז וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם תרגום אונקלוס: ויחוורון לבושיהון. והנה בסוף פרשת תזריע (ויקרא יג נח) פרש רש"י: וְכֻבַּס שֵׁנִית ־ לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון׃ "ויתחוור"; חוץ מזה, שאינו לליבון אלא לטבול, לכך תרגמו׃ "ויצטבע"; וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה, מתרגמין׃ "ויצטבע".

בפשטות כבוס הבגדים כאן [בפרשת בהעלותך] הוא לטהרה ולא לנקיון, כך מוכיח סוף הפסוק והטהרו. ולכן היה צפוי לפי הכלל של רש"י בסוף תזריע לתרגם ויצבעון (השווה עם לשון המקרא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע דניאל ד יב). שאלה זו אפשר לשאול בשני מקומות נוספים: א. שמות יט י וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם; במדבר לא כד וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם, בשני המקומות ההם כמו כאן אף שלפי פשוטו מדובר בטהרה מתורגם לשון חוור. עיין בהעמק דבר ובמשך חכמה במקומות האלה (או בחלקם), גם הספר שערי אהרן דן בשאלה זו. שמעתי בשם הרב דויד צבי הילמן, וזה תוכן דבריו: התרגום מצד אחד משתדל לפרש פשוטו של מקרא, מצד שני אין הוא מתרגם בניגוד לתורה שבעל פה. ולכן אם התורה קוראה לטבילת בגדי הלובש בשם כיבוס – המתרגם מתרגמו בלשון צבע כמו שהבאנו מהארמית המקראית (לשון הרטבה), בשלושת המקומות היוצאים מן הכלל אין דין שנוהג לדורות אלא מעשה שהיה. כאן התרגום חוזר לכללו לפרש פשוטו של מקרא, כבוס לשם ניקיון. עד כאן מפרשת בהעלותך.

White Hair

The beginning of this week's פרשה contains many instances of the מפיק ה, indicating the female, third-person possessive. The proper pronunciation of these is more critical than usual as we find the word טהרה both with and without. The absence of an expected מפיק ה would certainly change the meaning. There is another such instance later on. In the discussions of the various laws of צרעת, there are a number of references to hair. In 13:20, when the כהן observes the white hair, the word ושערהּ has a מפיק ה as expected, indicating that its hair turned white. However, earlier on, (13:4) in reference to hair that has not turned white, we find the very same word without a מפיק ה. Most חומשים go out of their way to call attention to this apparent anomaly.

I had originally thought that this was simply another one of the many grammatical anomalies found in the תורה, such as the missing דגש in the שׂ of the last word of פסוק י in this very פרק. However, I found a very logical explanation for this in משך חכמה. In the later reference to the hair, rewinding to the beginning of the paragraph reveals that the subject is בשר, flesh. That is why ושערהּ is punctuated in the possessive form, because the hair emanates from the flesh. However, the subject of the earlier pasuk is עור, the skin. Although the hair appears to be coming from the skin, in truth, it comes from the flesh underneath it so the non-possessive form without the מפיק ה is used.


A reader offered the following alternative approach which seems more plausible, partially due to MDJ's question in the comments:

Note that “Hair” in English has two separate connotations – either referring to individual strand of hair, or to a collection of strands. I suggest se’ara (the fem. Form) has the former meaning, and se’ar (masc.) the latter.
When we describe a situation where white hair has appeared, it may be a minimal amount or (more typically) an entire section, so “hair” is used in the collective sense.When we describe the opposite situation, we say not one strand of hair has turned white.
Thus:In 13:3 which speaks of some hair turning white, the masculine form se’ar is used.In 13:4, the condition described is that no hair (not even a minimal number of individual strands) has turned white – so the feminine form denoting a strand is used.And in 13:20, which (like 13:3) speaks of some of “its” hair having turned white, we are back to the masculine form, but with a feminine possessive suffix added.

Tuesday, April 10, 2018

להבדיל

As I have discussed in a different forum, the essence of פרשת שמיני is one word - להבדיל, do differentiate. Towards the end of the פרשה, in פרק י"א that manifests itself in a דקדוק sense as well. There are two sets of words which appear very similar but must be pronounced differently so that they take on their proper meaning:
1)
Here, אכל means food items.




Here, אכל refers to a person who eats.






The trop is included to stress the difference in accent. The first is pronouned with a סגול and מלעיל. The second is with a צירי and מלרע.


2) מג וְלֹא תִטַּמְּאוּ is with a חיריק meaning "do not become טמא," whereas
מד וְלֹא תְטַמְּאוּ is with a שוא meaning "do not make טמא."

Both are definitely correctable. I once heard someone get the vowel right but the accent wrong on #1 (or vice versa, can't remember) and I corrected it on the spot.

Friday, March 23, 2018

שבת הגדול

This Shabbos, the last Shabbos before Pesach, is called שבת הגדול - the great Shabbos. Or is it? Have no fear. I am certainly not doubting that it is שבת הגדול. But is that really what the term means? Shabbos is found all over Tana"ch as being feminine. Therefore, the term for the great Shabbos should have been Shabbos HaGedolah. One is lead to believe that the term Shabbos HaGadol must truly mean the Shabbos of the Gadol. Incidentally, this would change the pronunciation from Shabbos to Shabbas. So if it is the Shabbos of the Gadol - what does that mean?

I have heard a number of answers on this subject but I found many to be unsatisfactory. There seem to be two viable options. First, perhaps the term skips a word. It is the Shabbos of "something" great. This is most commonly used to refer to it as the Shabbos of the great miracle that was entailed in B'nei Yisroel's gathering of the Korban Pesach unharmed. (For an alternate approach to what that something might be see this post.)

I heard in the name of R' Yaakov Kaminetzky that the term is not meant to be a gramatical conjugation but rather, it follows the same pattern as Shabbas Chazon, Shabbas Nachamu and Shabbas Shuvah. It is merely referring to a significant word in the haftarah for this occasion. In our case, it is a reference to the end of the Haftarah, when HaShem proclaims, (Malachi 3:23) "Hinei anochi sholei'ach lachem es Eliyah HaNavi lifnei bo yom HaShem hagadol vehanora." This pasuk refers to the coming of Eliyahu HaNavi before the great and awesome day of HaShem - the ultimate redemption. Shabbas HaGadol is a direct reference to the word hagadol in this pasuk.

This approach gives great significance to the name and plays beautifully into the theme of the day. Whereas Chazon, Nachamu and Shuvah are all the first words of their respective haftaros, HaGadol is not, certainly indicating a special meaning. Just as this pasuk in the Haftarah gets us ready for the ultimate redemption, on this Shabbos we are readying ourselves for the celebration of the great redemption from Egypt. This pasuk gets us in the geulah mood which allows us to better appreciate the seder and its geulah theme.

Please see the comments for further discussions on the gender of שבת and some of the opinions not fully discussed here.

נעשה

[While we're all getting ready for פורים, let's take a look back at חנוכה:]

In 2013 I posted:
I might have missed this one: someone came over to me at the end of the עליה to tell me that he was pretty sure that instead of וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת, he was pretty sure he heard נַעֲשֶׂה (with a סגול.) He was pretty certain that changed the tense to future, "let us do." I tried to suggest that perhaps נַעֲשֶׂה is simply the masculine version of  נַעֲשָׂה and still means "made." However, I don't think that is correct. In מעוז צור we say נַעֲשָׂה נס לשושנים. Even though נס is masculine, it is still נַעֲשָׂה. So it would appear that if he heard correctly, then it was in fact a serious error.

However, later that year I actually posted specifically about that line in מעוז צור and thanks to some reader feedback, it produced some interesting revelations as to the proper pronunciation. There are even more links to follow there. With much confusion surrounding the issue I think the one clear outcome is that this should definitely be corrected (in the laining, not in מעוז צור).

Friday, March 16, 2018

נוסח ברכת האילנות

Since you are likely to be saying this ברכה without immediate access to a computer, I have uploaded an image which you can point your phone to containing the נוסח below.
Send this URL to your phone: http://tinyurl.com/ilanos


מאת ר' אלי בשם ר' יעקב לוינגר מתל אביב

הנוסח הקדוּם והראוּי לברכת האילנות, בלִבלוּבם בימי ניסן.

הברכה מובאת כבר באוסף ברכות הראייה מימי המשנה, וגם בתלמוד הבבלי בשני מקומות (ברכות מג ב; ר"ה יא א), ברוב עדי הנוסח כך: ברוך שלא חיסר בעולמו (או: מעולמו)כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות (כדי) להתנאות בהן (או: מהן) בני אדם. זה גם קרוב לנוסח הגאונים (ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות, פרק שישי, ד"ה אמר רב, מהדורת מכון ירושלים, ירושלים תשנ"ב- אבל שם חסר: אילנות טובות), הרי"ף ורש"י על אתר (ווילנא).

רש"י מסביר בפירושו על התלמוד כאן, את משמעות המילה להתנאות = ליהנות (בר"ה (ווילנא): להנות). לדעתו, הפועל להתנאות, (התפעל מהשורש נא"י ) שמשמעותו הנפוצה להתייפות/ להתקשט, מופיע כאן במובנו המשני והשאול: להפיק הֲנָאָה. כאילו נאמר כאן לְהִתְהַנּוֹת(=התפעל), או ליהנות (=נפעל) מהשורש הנ"י שגם השם הֲנָאָה נגזר ממנו.

במיעוטם של עדי הנוסח של התלמוד, בעיקר בכ"י של מסכת ראש השנה שנכתבו אחרי ימי רש"י, אנו מוצאים במקום להתנאות ç ליהנות. לא מצינו בעדי נוסח לפני ימי רש"י עם החלופה ליהנות! נדמה שלפנינו התהליך המוכר של הכנסת פירוש רש"י לגוף הטקסט התלמודי בידי המעתיקים וכך נולדה הגרסה ליהנות, החל מתקופת רש"י. פירוש רש"י בתלמוד מעיד על גרסת להתנאות שהייתה לפניו, אחרת לא היה מוסיף את פירושו.

גם רמב"ם גורס בברכה ב'משנה תורה' (אהבה, הלכות ברכות, פרק י, הלכה יג) להתנאות, כגאונים, הרי"ף ורש"י, אלא משמיט, בדומה לגאונים, את המילים ואילנות טובות וגרסתו ב"א ייי אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות נאות כדי להתנאות בהם (או: בהן) בני אדם התקבלה, לפעמים בשינויים קלים, ברוב סידורי התימנים, כשיטתם לפסוק הלכה כרמב"ם.

הטקסט להלן: לפי הגרסה של הטור והשו"ע, או"ח, סימן רכו (פרט לשינוי בהם/בהן -ראה להלן), המתבססת על רוב הפוסקים הראשונים אחרי רש"י. בעקבותיהם של אלו הביאו את הגרסה כך גם רוב הפוסקים האחרונים, עם שינויים מזעריים ביניהם. נדמה שזה הנוסח הראוי לאומרו בעֲדוֹת ישראל שקבלו עליהן לפסוק הלכה כשו"ע.

הניקוד להלן: לפי יעב"ץ = ר' יעקב עֶמדֶין, בסידורו עמודי שמים, אלטונא, תק"ה/ח-1745/8 (ראה במהדורתו המחודשת, הוצאת אשכול, ירושלים תשנ"ג, ח"ב, עמ' קמ-הטקסט שם אינו בהכרח מידי יעב"ץ!) ובספרו לוח ארש (חלק א', סימנים תמה/ו בעמ' קלו/ז, מהדורת ר"ד יצחקי, אוצרנו, טורונטו תשס"א וראה הערות המהדיר שם, עמ' תנג, סימנים תתקיג-תתקיד ועמ' תצה/ו, סימן קעג).

הנוסח להלן מופיע אצל המחברים האשכנזים והספרדים ובסידוריהם, לפני שהגיהו אותם המדקדקים בגרמניה במאה ה-18, על-פי ה"דקדוק המקראי" כשיטתם:
ר' שלמה זלמן הענא (=רז"ה) בסידורו בית תפילה, דף עח ע"ב, יֶסְניץ תפ"ה-1725 [שינה: כּלוּםç דָבָר]
ור' יצחק סַטַנאָב בסידורו ויעתר יצחק, ברלין, תקמ"ה-1785, במדור עמק ברכה כט, שם
[שינה: אילנות טובות ç אילנות טובים ואת ניקוד לֵיהָנוֹת(=נפעל) ç לְהַנּות(=פיעל].
השינוי בהן ç בהם קדום מאוד (כך כבר בחלק מכ"י החשובים של רמב"ם, בטור ובשו"ע !). לאור רוב המקורות האחרים זה כנראה טעות-העתקה או -דפוס.

להלן באות עבה (ובצבע): המקומות ששינו המגיהים הנ"ל ובעטיים רוב הסידורים האשכנזיים המצויים בזמננו (תשס"ו) שאימצו את כל השינויים מהמאה ה-18 או את חלקם (אלה של רז"ה). יכול להיות שהמגיהים האלה הרשו לעצמם את השינויים הנקובים בגלל מִמצאם שגרסת השו"ע כבר סוטה בעצמה מהנוסח התלמודי המקורי.

הסידורים הספרדיים שמרו בדרך כלל על הנוסח של שו"ע, אבל ניקדו חִסֵּר כדלהלן- שהוא חלופה תקינה לניקוד האשכנזים.
נרשם: בידי יעקב לוינגר, בעזרת חכמים מובהקים בתחום: הרב דוד יצחקי- בני ברק-כולל 'חזון איש', ד"ר חיים כהן-אונ' ת"א, הרב ד"ר דוד מישלוב- מושב חמד ועוד מומחים רבים-וכולם יעמדו על הברכה. פרופ' אהרן דותן מאונ' ת"א הביע את הסתייגותו מהנוסח המובא להלן, אבל לא פירט לפניי את נימוקיו. רשימה זו מהווה תקציר של מאמרי המורחב: 'גל גלגוליה של ברכת האילנות, בלבלובם בימי ניסן'.

בָּרוּך אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם
(שֶלֹּא חִסַּר (בסידורי הספרדים: חִסֵּר
בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם

Friday, March 9, 2018

Let your Soul not be Desolate

Although mistakes in the הפטרה might not be as serious, they tend to be more prevalent since the reader of the הפטרה tends to be less of a seasoned lainer (depending on the shul.) Unfortunately, there was one year I heard this done completely wrong every time. In the הפטרה of פרשת פרה, towards the end, there are numerous instances of the word נְּשַׁמָּה, meaning desolate. If it is mispronounced נְּשָׁמָה it refers to the soul. Two words, nearly indistinguishably similar whose meanings couldn't be further apart. It would be advisable, if you know who will be laining the הפטרה, to alert them to this in advance. Fortunately, our shul has acquired קלף's for all the הפטרות and now only actual בעלי קריאה lain it.

As MG points out in the comments - for those who are particular about pronouncing a דגש חזק - the דגש in the מ is also an important distinction between the two words.

Oops

I very often find myself focusing very closely on possible little mistakes that might go unnoticed and sometimes, the bigger mistakes fly over my ahead. Such was the case one פרשת פרה when I missed a biggy. Fortunately, it was in the הפטרה. In (יחזקאל ל"ו:ל), instead of פרי העץ, the בעל קריאה said פרי הארץ!! I heard murmurings and I knew I had missed something but I just wasn't sure what it was so I couldn't very well correct it.

I joked with people afterwards that perhaps it is not such a serious mistake. After all, if you make a בורא פרי האדמה on an apple, you are יוצא, right? It is still אדר.

Tuesday, February 27, 2018

Something else that was "hidden" in the מגילה

While others might have been having more mainstream הערות or simply paying attention to the מגילה, I had the following observation:

(ט:י"ב)
ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש

Certainly, the word שאלה is feminine. Therefore, we would expect the פסוק to read ומה שאלתך ותנתן לך just as ותעש is in feminine form due to בקשה being feminine. I believe the following must be the explanation: If someone requests something, it is certainly possible to perform the request. However, if someone asks for something, you cannot give them "their asking." Rather, you give them the thing which they asked for. Therefore, we treat this as if there were a hidden word, perhaps as follows: ומה שאלתך וינתן הדבר לך and that is why it is masculine.

However, as MG points out in the comments, even בקשה switches seemingly to masculine earlier on in the מגילה. The אבן עזרא says there that it is referring to a hidden דבר. So my explanation for the gender change was correct. But my distinction between בקשה and שאלה apparently was not.

Recently, the following excerpt was posted in the Dikduk WhatsApp group which addresses this question:


Monday, February 26, 2018

I could use a rest

Tonight (פורים תשע"ז) I made a correction on a split-section decision which I wasn't sure really changed the meaning.
ט:כ"ב כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ
The בעל קריאה pronounced it na-CHU, with the accent on the last syllable. I know that the שורש of נח - or whatever it should be in full form - is a very tricky one with words sounding very similar but meaning completely different things. For example, see שולחן ערוך או"ח כ"ה:ז ובמשנה ברורה. So I corrected on the spot. Any thoughts as to whether it changes the meaning?

Bigsan and ...

This post will probably be of little interest to those who lain in הברה ספרדית.
I'm not sure why but this year, my "pet peeve" energies have been spent on the widespread misconception that מרדכי was אסתר's uncle. It states explicitly twice that they were cousins but everyone seems to teach that he was her uncle. Anyway, another part of the story the kids tend to know very well is that of Bigsan and Seresh. Now for the younger kids, it is always a challenge to remember the difference between Seresh and Zeresh, Haman's wife. But it doesn't have to be that hard!

The geniuses at Kol Rom have just released Megillas Lester, a brilliantly executed 3D-animated film revolving around the story of the מגילה. They put up a number of fascinating behind the scenes video and one of them discusses where they went specifically with חז"ל and when artistic license was used. He discusses something that never occurred to me. The name of the second guard was actually Teresh. It never appears that way in the מגילה because it is always preceded by a וי"ו. I've included the video below (jumping to the important part):

This is the time

You make the call:

It was a pretty breezy Purim as far as the מגילה goes. However, there was one thing I was a little unsure of. At night, the בעל קריאה said ד:י"ד וּמִי יוֹדֵעַ אִם לָעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת instead of לְעֵת. I let it go. My thinking was that the term as a whole is a definite, even if לְעֵת is indefinite. What do you say?

I would also say that in the back of my mind, I hoped that there was actually another גרסא that had לָעֵת. I have been using an Artscroll Megillah for the last while. But I have realized that it might not be as מדוקדק as I would like. Can anyone recommend a readily available new מגילה which is known to be מדוקדק?
Thanks.

מגילת אסתר Advisory - Floor or coal?

Here's one to get you started:

(א:י)
עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ

A couple of years ago, one of the readers of this blog pointed out to me a very subtle observation on the above word which I am certain is not at all well-known. The proper pronunciation is as above and the word means 'floor.' Probably due to the Hebrew word with which most are familiar, it is quite common to pronounce this word רִצְפַּת.

However, in ישעיה ו:ו we have the word רִצְפָּה meaning 'coal.' It is therefore very important that the word is pronounced properly. I would even suggest mentioning it to the בעל קריאה beforehand.

See the comments below for a lengthy discussion.

מגלת אסתר

Being in charge of correcting for the מגילה is a very scary task. It's enough that everyone is so uptight about making sure every syllable is pronounced correctly. What makes it worse is all the different שיטות and knowing what might be a mistake and what is not. I once was "right-hand man" (I might have stood on his left) for someone who chose to repeat the פסוק for every word that was a matter of significant dispute, not just להרוג ולאבד and לא עמד בפניהם.

On that note, the רב of our shul told me this past week he once heard someone read בפניהם and not go back. He was very troubled as he read in מנחת שי that לפניהם was in fact the more likely correct word. However, he later found in קסת הסופר by the בעל קיצור שלחן ערוך that בפניהם is in fact correct. Surprisingly, to support this assertion, he asserts that this is the way it is found in the Concordance!

So, anyone who has any advisories to offer, anything to look out for, please post.
For anyone who is not registered as a contributor, I have made a new link on the right to send questions or comments to be posted.

Thanks.

Here's a good one from MG in the comments:
A lesser-known mistake but one that I've heard: "צהלה ושמחה" - the first "ה" in "צהלה" is a חטף-פתח. If pronounced as a קמץ., it changes the meaning to a noun.

Please see more in the comments below:

Balaila hu

During K'rias Hamegillah, I thought I heard the Ba'al K'riah say "Balaila hu" instead of "Balaila hahu". [The person whose job it is to correct insists otherwise] I decided not to reread that word in my Megillah for two reasons.

Number One: There is really no difference in meaning. The Radak writes in Michlol (pg 42) that a "heh hayediah" modifying a noun and an adjective (2 words read together) can be placed on the first , second or both words. [hence the machlokes Rav Shabsai Sofer and Matteh Moshe about "bizman haze"vs. "baz'man haze"] So grammatically "balaila hu" means the same thing as "balaila hahu." [The "beis" includes within it a "heh hayediah," hence the patach, and dagesh chazak in the lamed]

Number Two: There are 4 places in Tanach where "balaila hahu" is written "balaila hu". [B'reishis 19:33, 30:16, 32:23;Shmuel I 19:10] so even if there was a change in meaning, one might argue that where exceptions to the rule exist, one need not correct the mistake, as its correct meaning is still within the realm of possibe interpretation.

Not that kind of oil

From תשע"ד:

Rather hot of the press - not the oil press, just had to make this correction tonight and figured it would be a good idea to bring it to everyone's attention.
ב:י"ב ששה חדשים בשמן המר
The phrase that appears a number of times in the תורה is שמן המאור so it is easy to mistakenly use that term here but it obviously completely changes the meaning. I highly doubt the king would have fancied a woman who smelled like olive oil. Some of you might be thinking "oh come on, that's obvious." Well, I'll have you know that while I corrected it immediately, no one else in the entire shul even flinched, from what I could tell. So keep an eye/ear out for this one.

Fighting the Good Fight

One of the more serious mistakes a בעל קריאה can make when reading the מגילה is actually not in the מגילה itself. This hit me one year when I heard this mistake made and unfortunately, did not have the reflexes to correct it on the spot. After we finish the מגילה we make the ברכה of הרב את ריבנו, He who fights our fights. The proper pronunciation is, of course, הָרָב. But when mispronounced הָרַב, I believe that means "He who increases our fights." (Or, Elie suggests in the comments that perhaps it might have a different meaning.) That's not a good thing at all. Honestly, if I hear this again, I would try to correct it ... unless someone thinks otherwise.

Whys and Wherefores

The following thorough and intriguing write-up was submitted by a Dikdukian reader:

It is difficult to research a rule that apparently has no name.

I refer to what some colloquially refer to as the "למה" rule, because it is perhaps best illustrated with a handful of examples in which למה is used twice in close succession, once מלעיל and once מלרע (e.g., Shemot 5:22; Shemot 32:11-12 -- you know it from ויחל on a תענית צבור). The rule is that an otherwise מלעיל word becomes מלרע before a word that begins with an א, ה, or ע (of course, HaShem's name spelled with a י is pronounced with an א and therefore triggers the rule).

R. Yaakov Kamenetsky refers to the rule often in his ספר אמת ליעקב but generally as "that rule I have cited many times." Paul Jouon, in his well-regarded grammar written with T. Muraoka, calls it "hiatus" (a not uncommon grammatical process) but admits the name is less than ideal.

None of this sheds much light on the details of the rule itself. Jouon does mention that the word in question must end in an open syllable, but are there any other environmental factors?

Consider these examples (or nonexamples): 

  1. Bamidbar 11:8: שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ... There is some disagreement about this one, as indicated in many חומשים that mark it as מלעיל but other sources, including מנחת שי and אמת ליעקבthat say it follows the rule and is מלרע. Those who say it is מלעיל claim that that is true to the meaning of the word, but we see other instances where the rule overrides that consideration (e.g., זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם Shemot 18:11). Nevertheless, it is unusual to see Koren and others mark מלעיל if it should be מלרע. My thought was that perhaps the rule is blocked with a תלישה (big or small), as seen in ...
     
  2. Bamidbar 16:7: וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת where ושימו is marked (in every חומש I've seen that double-marks the תלישה in such a case) as מלעיל. But is טעם part of the environment that blocks the rule? Consider also ...
     
  3. Shemot 25: 24: וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר... R. Kamenetsky says it is מלרע because of "that rule." Conveniently, the word doesn't show up elsewhere (without an א afterward) for comparison, supporting R. Kamenetsky's view by default. But what of other ל-ה verbs that don't trigger the rule, such as the very common ועשית? I had surmised merely that a ל-ה verb doesn't trigger the rule, and thus that the שורש of וצפית is not צפה as otherwise expected. And, in fact, other ל-ה verbs like וראית are still מלעיל before an א (Shemot 33:23, Devarim 4:19, the latter with a תלישה, fwiw). Further, the problem for the other view is that is doesn't explain why ועשית is often followed by an א and yet remains מלעיל (as in Shemot 27:1וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַand we see וצפית as מלרע followed by את in 26:29). The other question here is possible interaction between this rule and that of וי"ו ההיפוך in עתיד/צווי -- but clearly R. Kamenetsky is saying the rule occurs here without saying why it doesn't in other seemingly like situations.

So what are the other environmental conditions that trigger/block the rule? I might like to write down each instance the rule shows up to see what's missing, but perhaps someone has done that already or has the software to find out quickly...?

Thursday, February 22, 2018

תרשיש ושהם

(כ"ח:כ)
והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה

In the listing of the stones on the חושן there is a difference between the last row and the other three. The last row is "תרשיש ושהם וישפה" There is a וי"ו before the second stone as well as the third. In the other three rows, the וי"ו appears only before the last stone. משך חכמה points out that the reason for this is as we find in קריאת שמע, that certain groups of words have the first word beginning with the same letter as the next word like "על לבבכם" and therefore must be very carefully differentiated. So, too, here תרשיש and שהם have the same problem. Therefore, in order to differentiate between the two, told Moshe "תרשיש ושהם" so he would not get mixed up.


The difficulty is, however, that in (פקודי (ל"ט:י"ג the list does not contain a וי"ו before שהם. Although משך חכמה does make mention of this fact he does not clearly indicate why that is. ר' ברוך אפשטין, in ברוך שאמר, gives an answer. In ה', תצוה is talking to משה. Therefore, it was important there to differentiate between the two so that there is no confusion. In פקודי, however, the Torah is merely giving a recount of events so it was not imperative to place a וי"ו in the middle.

One of the members of the חבורה where I heard this brought up an interesting point. At the beginning of שמות we seem to find a similar phenomenon. When listing the sons of יעקב a וי"ו is only used for the last name in each פסוק. Except for א:ד, where there is a וי"ו before נפתלי. It would seem that this is to differentiate between the נו"ן at the end of דן and the נו"ן at the beginning of נפתלי. However, here it seems only to be giving a recount and there is no one speaking to anyone. I do not know an answer to that problem.
Any suggestions?