Talented Locusts

Just wanted to highlight one of Elie's points below from last week but on this week's פרשה:

י:ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ

It is not absolutely essential to use the שוא נע. However, one must be very careful not to skip the שוא altogether and pronounce it וּמָלוּ. Surely, the locusts were not circumcising the Egyptians houses.

Better Not Butcher This One

There are two very similar words that appear in the passages dealing with the קרבן פסח but they must certainly be differentiated and depending on how well a בעל קריאה enunciates his vowels, it might be difficult to discern:

י"ב:ו וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם

This form is third-person plural future (via ו"יו ההיפוך), I.e. "they shall slaughter it."

י"ב:כ"א וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח

This is a second-person imperative command, I.e. "you, slaughter it!"

The Strange Thing about Frogs

As a general rule, a שוא under the first letter of a word will always be a שוא נע. Also, if a word is prefixed by a ה' הידיעה it will usually begin with a דגש in its first letter and the שוא will be a שוא נע. There are numerous exceptions to this rule (as there are to every rule, including the rule that every rule has exceptions.) One exception which is seen many times is הלוים which never has a דגש.

(As I understand it, there is a מחלוקת as to whether a שוא underneath one of these exceptions is נע or נח. The תיקון סימנים goes with נח.)

In וארא, we find another exception - צפרדעים. The צ doesn't get a דגש. However, there is something different about this exception. There is an exception to the exception. In ח:ב we find וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּע. Any suggestions as to why this is?

Reader answers:

MG said...

R' Yaakov Kaminetsky discusses this question in Emes LYaakov. He answers that "Tzfardea" is not of Hebrew origin, rather Egyptian, and in that language the Tzadi did not have the ability to receive a dagesh. Therefore even though it is preceded by a "Heh Hayidiah" it receives no dagesh. However the word "HaTzefardea" does not refer to "a frog" but to the "frog infestation", (as Rashi explains according to the Pshat)and this new word now follows the rules of Hebrew Dikduk, so the Tzadi receives a dagesh.

DECEMBER 15, 2008 11:34 PM

Shloime said...

The Radak in Michlol quotes this as being an exception.
A mem of a present tense piel doesn't take a dagesh. Not sure why.

Plurals and Singulars

I was recently asked about the words עַמְּךָ and עַמֶּךָ which appear interchangeably in this week's פרשה. They are even found right next to each other in two adjacent פסוקים. If you look at these פסוקים, particularly the ones dealing with מכת צפרדע, there are many words that end with either a שוא or a סגול followed by כ"ף סופית. The exact nature of these words can be somewhat confusing and some explanation is definitely in order.

As I've stated on other occasions, one of the challenges as corrector is not as much correcting the בעלי קריאה as it is explaining to common folk when a correction is not warranted. The case of עַמְּךָ / עַמֶּךָ is one that is likely to trigger a knee-jerk correction but I don't believe it would be necessary. The word is actually the same but it changes to עַמֶּךָ in the pausal form (אתנחתא, סוף פסוק, etc.)

The basic rule to keep in mind for the other similar words is as follows: a סגול followed by a י and then ךָ, such as עֲבָדֶיךָ, is plural. If the י is not present, such as מִטָּתֶךָ, then it is simply singular in the pausal form. 

This being the case, I would suggest that the only example in which a correction would be required if the word was read in the wrong way would be if it is written in plural and pronounced as singular, such as if עֲבָדֶיךָ was pronounced as עַבְדְךָ. But in any other case, it can be suggested that there isn't an actual change in meaning.

However, see The נצי"ב and the Missing יו"ד for some intriguing further discussion.

לשון יחיד ורבים

From Eliyahu Levin:

ט לא שאלה שהגיעה אלי בשנה שעברה מנויורק:

Rav Eliyahu, Shalom UVracha -Please excuse me for writing to you in Loazeet, but please feel free to reply in Leshon HaKodesh.First of all, thank you very much for your wonderful material!I would really appreciate your help with the following question that someone asked me:
ל"א והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול ל"ב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה :
Why is the first pasuk singular (נוכתה) and the second pasuk plural (נוכו)?Thank you very much! Chazak VeEmatz !משה שמואל וייס Moshe S. Weiss
Thank you very much!

גם מי שאינו מבין אנגלית יבין את השאלה, מ"ש חטה וכוסמת שלא נכו בלשון רבים, ומ"ש פשתה ושעורה שנכתה בלשון יחיד.
אינני בטוח שיש סיבה מחלקת.
אולי לפשתה יש טעם משלה – אביב, ולשעורה טעם אחר - גבעול משא"כ חיטה וכוסמת שיש להם טעם משותף.
תשובת אפ"ר (אוריאל פרנק:: אינני בטוח ש"נוכתה" הוא לשון יחיד. השוה "בנות צעדה" והכתיב "ידינו לא שפכה" וכמ"שכ על כך בעבר. ע"כ תשובת אוריאל.
מעניין מאוד היום עיינתי בספר של זיידל על צורות רבים משונות. עדיין צריך להסביר למה המעבר לצורת רבים "סטנדרטית".

דקדוקי וארא סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת וארא ובהפטרה, ובקריאת שבת במנחה ושני וחמישי. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.

מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע

וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי וְהִרְבֵּיתִי וְנָתַתִּי וְאָמַרְתָּ וְהִפְלֵיתִי וְשַׂמְתִּי וְהַעְתַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ וְהִדְבַּקְתִּי וּבָקַעְתָּ וְהַעֲמַדְתָּ וְהִכְרַתִּי וַהֲפִצֹתִי וְשַׁבְתִּי וַהֲשִׁבֹתִי

ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.

ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.

ו כה -פִּינְחָס הנו"ן בשוא נע.

ו כז הַֽמְדַבְּרִים למרות הגעיא המ"ם בשוא נח[1]

ז י וַיַּעֲשׂוּ כֵן: הטעם נסוג אחור ליו"ד. א"ה: בקורן המילים מוקפות, אבל בידינו ספרים מדויקים יותר. א.ל.

ז טו אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ : ה"א בשווא נח ודגש קל בפ"ה.

ז טז שַׁלַּח : כבר הערנו על כך בשבוע שעבר, יש להקפיד על הדגש בלמ"ד להבדיל בין בניין קל לפיעל. ובין עבר לציווי. א.ל.

ז יט וְיִֽהְיוּ-דָם: געיה ביו"ד הראשונה. ז יט וְהָיָה דָם: תיבה 'והיה' במלעיל מדין נסוג אחור.

ז כ וַיֵּהָפְכוּ: מרכא[2] בה"א מורה על העמדה קלה שם, יש לקרא ויֵּהָ-פְכוּ. והפ"א בשוא נע.

ז כב בְּלָטֵיהֶם: כאן ולהלן, ח ג ו-ח יד, ללא ה"א בין הלמ"ד לטי"ת, לעיל ז יא בְּלַהֲטֵיהֶם.

ז כז בַּצֲפַרְדְּעִֽים׃ הצד"י רפויה. יש חטף פתח בצד"י בלנינגרד, מה שמוכיח ללא ספק כי השוא בצד"י הוא נע. וכן בהמשך.

ח א עַל-הַנְּהָרֹת: לפי חלק מכתבי היד הדרבן (קדמא או מקל) בעי"ן, לפי כל ספרי תימן, בה"א הראשונה[3].

ח א עַל-הַיְאֹרִים : אין געיה בה"א והשווא ביו"ד נח. וְהַעַל: במלעיל.

ח ב הַצְּפַרְדֵּעַ כאן הצד"י דגושה, ובשוא נע.

ח ה וּמִבָּתֶּיךָ : התי"ו בדגש קל, בתורה קדומה, בחלק הדקדוק נאמר על כך: "התי"ו בדגש קל, וכן כל לשון בתים שבא בלשון רבים יבואו בדגש קל, זולת ב' שיצאו מן הכלל לדעת בן אשר ובאו בדגש חזק..."[4]

ח ז וְסָרוּ הטעם ברי"ש מלרע.

ט ט אֲבַעְבֻּעֹת: עי"ן בשווא נח, בי"ת שלאחריה בדגש קל, יש לקרא אבעְ-בֻּעֹת.

ט כג וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ: מרכא בתי"ו, הטעם נסוג לתי"ו. וה"א בחטף פתח.

ח טו אֶצְבַּע מלרע!

ט ל תִּירְאוּן הרי"ש בשוא נע הטעם באל"ף מלרע.

הפטרת וארא

יחזקאל כח כד (תימנים) סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב להשמיע גם את האל"ף. לא מַכִיב ולא מַמִיר.

כה וְנִקְדַּשְׁתִּי הטעם בדלי"ת למרות וי"ו ההיפוך.

כט ג וְאָמַרְתָּ מלרע; הִנְנִי הנו"ן בשוא נח, וכן בפסוק ח י ועוד. הַתַּנִּים לא תנין. וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי׃ בפסוק ט וַאֲנִי עָשִֽׂיתִי׃

ד וְהִדְבַּקְתִּי מלרע; בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ לבטא נכונה, ובעיקר המבטאים תי"ו רפויה כשׂי"ן שמאלית.

ח אֲדֹנָי יֱֹיִ לקרוא את יֱֹיִ – אֱלֹהִים.

יב מָֽחֳרָבוֹת המ"ם בקמץ רחב, במבטא "ישראלי" נקרא כפתח.

יד שְׁפָלָֽה׃ הפ"א בקמץ, לא שְׁפֵלָה. וכן בפסוק הבא.

טו וְהִמְעַטְתִּים הטי"ת עם כל הקושי בשוא נח.

יח נְבוּכַדְרֶאצַּר ברי"ש לא בנו"ן.

יט לשים לב למפיקים: הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ

שבת מנחה ושני וחמישי

י א שִׁתִי הטעם בתי"ו מלרע.

י ג לֵעָנֹת בנין נפעל, לא להחליף עם לַעֲנוֹת או לְעַנּוֹת. אצלנו הלמ"ד בצירי והנו"ן רפויה.

י ד אִם-מָאֵן לתת רווח בין הדבקים.

י ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ.

י ז וַיִּפֶן הטעם ביו"ד מלעיל. וַיֵּצֵא הטעם בצד"י מלרע.

י ט בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ: יש להיזהר על הפרדת התיבות מפני 'הדבקין'.

כִּי חַג-ה' לָֽנוּ: מרכא בתיבה 'כי', טפחא בתיבה חג-ה'.

י יא ׃ לֹא כֵן הכ"ף ברביע לא בגרשיים. מְבַקְשִׁים הקו"ף רפויה בשוא נח. וַיְגָרֶשׁ הטעם בגימ"ל מלעיל.

[1] השווה למה שנכתב על המילדֹת בשבוע שעבר. ובפנים הגליון.

[2] מעניין, אע"פ שרוו"ה במשפטי הטעמים שלו מביא כלל שיש כאן (במקומות כמו כאן) מרכא תביר באותה תיבה, בחומשים שלו הוא נמנע מלהטעים כך. בתנ"ך קורן הלכו בעקבותיו גם בזה. בנ"ך בהרבה מקומות (אינני יודע אם בכולם) הטעימו אל נכון. וזו אחת התשובות למה אני מעדיף תנכים יותר מדויקים! א.ל.

[3] א"ה: אין בזה נפקא מינה למעשה, אנו מעדיפים את ההטעמה הנהוגה בכא"צ. א.ל.

[4] א"ה: הספר אינו לפני. הכוונה כנראה לשלושה מקומות בשני פסוקים בדברי הימים שהבי"ת פתוחה: ב ב ט; ב ד ה. בַּתִּים. ברור שהדגש בתיו אינו סוגר את ההברה במילה בָתִּים, כי הקמץ כאן הוא רחב! ואכמ"ל. א.ל.

Raamseis

In the beginning of פרשת שמות we are told (א:י"א) that בני ישראל built two large cities for פתם - פרעה and רַעַמְסֵס. This may sound rather similar to the city in which יוסף placed his family (בראשית מ"ז:י"א). However, אבן עזרא points out that in fact, the city mentioned in ויגש is different - רַעְמְסֵס - actually pronounced Ra-me-seis as opposed to the one in שמות, pronounced Ra-am-seis. Thus, they are not the same city. A בעל קריאה, therefore, should probably be careful to distinguish between the two.

Surprisingly, though, רש"י explains that בני ישראל made these already existing cities into storage cities for פרעה. It seems from רש"י's words that he assumed that the two cities were the same and that is why he explained the apparent difficulty of building a city that already exists. This is hard to understand not only because of what אבן עזרא stated but also, why would פרעה place his storage in the city in which בני ישראל dwelled.

בת פרעה

It's Bisyah!! (דברי הימים א ד:י"ח)
I would love to meet the Rebbe or Morah with the courage to teach it that way. Of all the moros and rebbeim my kids have had, I may be able to count on one ... finger.

However, the first comment by Anonymous offers a plausible לימוד זכות. Perhaps Bisyah is an Egyptian form of the name and once she converted, it became Basyah which is more of a Hebrew form. The problem is, was this really her given name? It's hard to imagine פרעה would name his daughter such. It's more likely this was a name given to her only after she converted.

[5782] - Super bonus this cycle as the דף יומי of the day discusses Bisyah and references the פסוק.

Affliction

(א:י"ב)

וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ

I've mentioned this before but it should really be pointed out on every occasion: It is of utmost importance to pronounce it יְעַנּוּ (to afflict) as opposed to יַעַנּוּ, (to answer). This is certainly correctable and is easily missed.

Please see the comments.

From the Children of the Hebrews

(ב:ו)

וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה

It would seem that the pronunciation of the word מילדי is quite crucial. Obviously, when pronounced correctly, it means "from the children of the Hebrews." However, suppose it were to be erroneously pronounced מְיַלְדֵי. Wouldn't that mean "the midwives?" (or, midhusbands, per Michael's comment.) Admittedly, that wouldn't make much sense in context and perhaps need not be corrected. But certainly something to be mindful of.

See the comments.

The strange thing about Straw

(ה:ז)

וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן

At the end of a פסוק or at an אתנחתא, we find that שֶמֶן becomes שָמֶן and אֶבֶן becomes אָבֶן but for some odd reason תֶּבֶן does not become תָּבֶן. I did a little fishing around in a Concordance and I came up with a theory that perhaps we do not modify the word if it will appear to change its meaning. This theory is based on איוב י"ג:א שָׁמְעָה אָזְנִי, וַתָּבֶן לָהּ where the word is from the root בינה, understanding.

However, others have suggested otherwise.

Please see the comments for further discussion on the topic.

MG said...

R' Yaakov Kaminetsky suggests an explanation for this in his sefer Emes L'Yaakov.
If you don't have this sefer, you should buy it. R' Yaakov was the last great American dikduk expert and he addresses many questions regarding dikduk and "trop" in the Torah.

December 15, 2008 11:41 PM

Avromi said...

Reb Yaakov says that it is because then people might make a mistake and think that he is saying "taven" with a "vav" instead of a "veis."

yasherkoach on the mareh makom

December 15, 2008 11:49 PM

דקדוקי מילים שמות סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי משמעות בפרשת שמות ובהפטרות. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע וְאָמַרְתִּי וְאָסַפְתָּ וּבָאתָ וְשָׁלַחְתִּי וְהִכֵּיתִי וְנָתַתִּי וְלָקַחְתָּ וְשָׁפַכְתָּ וְשַׂמְתָּ וְהוֹרֵיתִי וְדִבַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ

א ג יִשָּׂשכָר כבר כתבנו בפרשיות ויצא-וישלח-ויגש-ויחי לקרוא יִשָּׂכָר והשי"ן השנייה כאילו אינה קיימת.
א י הָבָה נִֽתְחַכְּמָה הנו"ן רפויה[1].

א יא עַנֹּתוֹ יש להדגיש את הנו"ן להבדיל בין 'ולא יכלו אחיו לַעֲנוֹת אותו' לבין 'וישכב אותה וַיְעַנֶּהָ', מלשון עינוי.
רַעַמְסֵס העי"ן בפתח והמ"ם בשוא נח. במקומות האחרים העי"ן בשוא נח והמ"ם בשוא נע.
א טו יח כ לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בלמ"ד. (תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק עמו' תד)
א טז וָחָיָה הוי"ו קמוצה, מלעיל הטעם בחי"ת והיו"ד רפויה ללא דגש.
א יז וַתִּירֶאןָ האל"ף נחה אינה נקראת כאילו כתוב וַתִּירֶןָ, מי שקורא את האל"ף וַתִּרְאֶינָה עובר למשמעות ראייה. הַֽמְיַלְּדֹת הַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בה"א.
א יט הַמְיַלְּדֹת המ"ם ללא דגש ובשוא נח.
א כ וַיֵּיטֶב היוד הראשונה בצירי ולא בחירק (השנייה נחה – לא מבוטאת).
א כא כִּֽי-יָרְאוּ: הרי"ש בשווא נע, שווא נח משבש את המשמעות.
ב ג הַצְּפִינוֹ הצד"י דגושה ובשוא נע, אין דגש בפ"א.
תֵּבַת גֹּמֶא שתי המילים מלעיל הטעם בתי"ו ובגימ"ל. וַתַּחְמְרָהֿ אין מפיק בה"א.
ב ז הָעִבְרִיֹּת כב נָכְרִיָּה׃ הרי"ש בחירק חסר והיו"ד אחריה בדגש חזק וחולם (אין לקרוא כאילו יש שם אל"ף).
ב ט וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ: טעם טפחא בתיבת וַאֲנִי
ב יד הַלְהָרְגֵנִי הלמ"ד ללא דגש בשוא נח. הה"א השניה בקמץ חטוף (קטן).
ב יז וַיְגָרְשׁוּם הרי"ש בשוא נע לא בחט"ף, גם אין געיא בלנינגרד.
ב כ וְיֹאכַל לָֽחֶם: טעם נסוג אחור ליו"ד

ב כד אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶֽת-יַעֲקֹב׃ על פי רב מוטעם טפחא, מרכא סו"פ. על פי תורה קדומה: "הטפחא בתיבת 'יצחק'.
ג ז עֳנִי העי"ן בחטף קמץ והטעם בנו"ן. נֹֽגְשָׂיו: הגימ"ל בשווא נע והשֹי"ן שמאלית, בדומה לו גם בהמשך ה ו אֶת-הַנֹּגְשִׂים
ג ח וּֽלְהַעֲלֹתוֹ: ול-ה-ע-ל-תו, למ"ד שווא נח, געיה בה"א, עי"ן בחטף[2].
ג ט בָּאָה הטעם בבי"ת מלעיל לשון זמן עבר.
ג יא אָנֹכִי הטעם בנו"ן בגלל ההפסק.
ג יג וְאָֽמְרוּ-לִי: געיה באל"ף
ג טו כֹּֽה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּֽה במקף ולא במונח.
ג יח הָֽעִבְרִיִּים: הרי"ש בחיריק חסר והיו"ד אחריה דגושה ובחיריק מלא, אין לקרוא 'העברים'
ג כ נִפְלְאֹתַי הת"ו בפתח ולא בקמץ. אין להשגיח בקמץ של "קורן" או סימנים[3] וכד'.
אֶעֱשֶׂה עיין בפרשת ויחי. העי"ן בחטף סגול ואין להשגיח בשוא של קורן והנגררים אחריו! יש עדות שבכא"צ העי"ן בחטף סגול.
ג כא הָֽעָם-הַזֶּה געיה בה"א של 'העם'.
ג כב תֵלֵכוּן מלרע (וכן תשמעון תשובון וכו').
ג ז שָׁבָה מלעיל (זמן עבר).
ד ד וַיַּחֲזֶק בּוֹ: המילים אינן מוקפות, הטעם נסוג ליו"ד.
ד ו הָֽבֵא-נָא: געיה בה"א
ד ט הַיְאוֹר יו"ד בשוא נח.
ד יא מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם מונח מונח זרקא סגול, אין להחליף את המונח השני במקף ולחבר את שתי התיבות אלא להרחיב.
ד טו וְהָיָה הוּא: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה. תִּֽהְיֶה-לּוֹ: געיה בתי"ו. לֵאלֹהִֽים׃ האל"ף כלל אינה נשמעת
ד יח אֵלֲכָה נָּא על פי רב תיבה 'נא' מוטעמת ברביע, על פי תורה קדומה, זקף.
ד יט הַֽמְבַקְשִׁים: המ"ם בשווא נע
ד כג שַׁלַּח: יש להקפיד להדגיש את הלמ"ד, לשון צווי [פיעל] ולא לשון עבר [קל].
ד לא אֶת-עָנְיָם עי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בקמץ. יש לקרא עוֹנ-יָם
ה ג נֵלֲכָה נָּא: טעם נסוג אחור לנו"ן והלמ"ד בשווא נע
ה יג כַּלּוּ: במלרע ודגש חזק בלמ"ד
ה כא יֵרֶא הטעם ביו"ד מלעיל.
ה כב לָמָה הראשון הטעם במ"ם ללא דגש; לָמָּה זֶּה הטעם בלמ"ד והמ"ם דגושה.
ו א עַתָּה: אולי זה טריוויאלי למדי לבקש להקפיד על קריאת העי"ן, אבל האל"ף במקומה משנה את המשמעות באופן מצמרר...

הפטרת שמות – אשכנז ישעיה כז
כז ז הַכְּמַכַּת ה"א בפתח וכ"ף דגושה.
כז ח בְּסַאסֳּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה: הסמ"ך השנייה בשוא נע לא לקרותה כמו חולם. הלמ"ד רפויה במדויקים[4] ולכן היא בשוא נח. במילים הנגמרות ֶנָּה הנו"ן דגושה, אבל אין מפיק בה"א.
כז יג וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ לא מארץ.
כח ב בְּיָד לא בַּיָּד.
כח ד צִיצַת הצד"י השניה בפתח (יש חומשים שהשתבשו). כְּבִכּוּרָהּ מפיק בה"א.
כח ה לִשְׁאָר אל"ף קמוצה לא שאֵר. לַיּוֹשֵׁב הלמ"ד בפתח לא בשוא.
כח ו שָׁעְרָה העי"ן בשוא נח לא בחטף.
כח ז שָׁגוּ תָּעוּ פָּקוּ כולן מלרע.

ספרדים דברי ירמיהו ירמיה א
א א יִרְמְיָהוּ: המ"ם בשווא נע למרות מה שנהוג בקרב רוב האנשים לקרא כאילו יש שם חירק
א ב לְמָלְכֽוֹ׃ המ"ם בקמץ קטן
א ג בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ: השי"ן בחיריק חסר והיו"ד דגושה וקמוצה, נכון הדבר גם לגבי צִדְקִיָּהוּ
א ה אֶצָּרְךָ: הצד"י בקמץ קטן
א ו אֲהָהּ יש לבטא את שתי ההאי"ן ולא לקרותן כאל"ף.AHAH ולא AA
א ט וַיַּגַּע: במלרע. היו"ד בפתח לא בחירק!
א י לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ בשתי המילים התי"ו רפויה. וּלְהַאֲבִיד: הלמ"ד בשווא נח ויש להעמיד קלות את קריאת הה"א למנוע הבלעת האל"ף החטופה: ול-ה-אביד
א יא עַל-דְּבָרִי רי"ש בחירק ולא דְּבָרַי.
א טו הִנְנִי כבר אמרנו כמה פעמים שהשוא הוא נח, ואפשר לבטאו כך. וּבָאוּ הטעם בבי"ת מלעיל.
א טז לֵאלֹהִים: יש לקרוא ללא אל"ף לֵלֹהים
א יז תֶּאְזֹר: האל"ף בשווא נח. אֲצַוֶּךָּ: כ"ף סופית מודגשת
א יט וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: טעם נסוג אחור ליו"ד והכ"ף אחריה בשווא נע
ב ב וְֽקָרָאתָ: במלעיל[5]!
ב ג יִשְׂרָאֵל לַה' להזהר מהבלעת למ"ד (רווח בין הדבקים), האל"ף של שם ה' אינה נשמעת. יֶאְשָׁמוּ: האל"ף בשווא נח

תימנים יחזקאל טז
טז ד לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ: שני הקמצין בשתי המילים הם קמצים חטופים (קטנים) נקראים כחולם. שתי הרישי"ן דגושות.
הֻמְלַחַתְּ החי"ת בפתח לא לקרוא הֻמְלַחְתְּ.
טז ו ׃ וָאֶעֱבֹר וָֽאֶרְאֵךְ וָאֹמַר וָאֹמַר: בכולן וי"ו קמוצה והטעם באל"ף, בבריתות מברך הברכות משתבש לרוב בזה[4]....

ראשון של וארא
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי
ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.
ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.[1] לפי כללי אתי מרחיק האות היא דגושה רק אם היא מוטעמת. לשיטת תנ"ך קורן, די אם היא בגעיא להדגישה. אבל בספרינו המדויקים היא רפויה וכן בכתר ארם צובא! (הערת הר"מ ארנד).[2] במילה זו כיון שיש געיא-מתג בוי"ו בראש המילה, לא סומנה געיא בהמשך. אבל זה מקום ראוי לגעיא בגלל החטף שאחריו וריחוקו מהטעם. א.ל.[3] בתשובה לשאלה, נפוצים תיקוני סופרים וקוראים שונים. רובם על פי תנ"ך קורן, בלא יודעים שהמהדורות על פי כא"צ של ברויאר ובר אילן מדויקים לאין ערוך יותר מקורן, וכמו שהוסבר כאן כבר כמה פעמים. לכן כשאני כותב "קורן" כוונתי בו זמנית גם לסימנים ולאיש מצליח (ב"תיקון" זה נוספו זיופים מסברא ללא מקור) וכד'. כמדומה יש תיקון בהוצאת יריד הספרים לפי ברויאר.[4] [3] לא להשגיח בספרים ותיקוני קוראים למיניהם המדגישים את הלמ"ד.[5] כאן קשה לקבוע כי תלישא קטנה תמיד מסומנת באות האחרונה, אבל מילה זו מופיעה גם במקומות אחרים ושם הטעם הוא ברי"ש.[4] ומכאן שרצוי לברר לפני שמכבדים מישהו בברכות, גם אם הוא תלמיד חכמים, שאין הוא משתבש בלשונו. ואם הוא משתבש - אין לשאת פנים לאיש ולא להסס ולתקן אותו.

You Make the Call - אבל מצרים

From 2010:
Last week, the בעל קריאה said אֵבֶל מצרים instead of אָבֵל מצרים. I did correct it on the spot but it occurred to me afterward that perhaps it is only אָבֵל because of סמיכות in which case, I don't think it is a critical mistake absolutely requiring correction. Is that the case?

But I was wrong:

elie said...

המילה אָבל מצרים אינה לשון אבלות
יש עוד מקומות כמו אָבל השיטים
לכן כשקרה אֵבל הוא עשה טעות חמורה

DECEMBER 24, 2010 2:47 AM