פרשת במדבר

From Elie:

דיונים לשוניים
א. כתבת שהטעם בתיבת ונתתי (בהפטרת במדבר) נסוג אחור.
ואכן כך הוא בתנ"ך ברויאר, אמנם בתנ"ך קורן הוא במלרע (ומתג בנו"ן).
{וכשהפטרתי אשתקד בנביא מתוך תנ"ך ברויאר, המדקדק שבמקומנו (שקרא מתוך תנ"ך קורן) החזיר אותי לקרוא במלרע (שינוי משמעות!) וכך פעמיים ושלש עד שהראיתי לו שכן הוא בספרים מדוייקים מלעיל.}
וכן בפרשת השבוע שעבר: "ושלחתי דבר בתוככם" נסוג אחור בהברה סגורה.
האם תמיד יש נסוג אחור בהברה סגורה?

ודאתאן להכי, מהם כללי נסוג אחור?
לפני זמן רב ראיתי כללי נסוג אחור בהקדמת המדקדק ר' שמעון וייזר לתיקון קוראים הוצאת מישור, ואינני זוכר מה שראיתי.

שבת שלום.

בברכה
שמעון דוד קורץ
שלום רב
לר' שמעון דויד
ובכן באחד מהדפים כתבתי לסתור את הכלל שנמצא אצל רז"ה שאין נסיגת טעם להברה סגורה
מזה שמצאנו מילים עם וי"ו ההיפוך לעתיד נשארות מלעיל כשהן סמוכות לטעם.
למעשה נראה לקיים את הכלל הזה.
ויש כנראה הבדל בין השארת טעם מלעיל במילה שלולא ו' ההיפוך היא מלעילית,
ובין הסגת הטעם מסוף המילה להברה שלפניה כשהיא סגורה בשוא נח או בדגש.
הדבר הזה עלה בכמה מדיונינו.
עכשיו אם לא הסתבכת ממה שכתבתי עד עתה, ושלחתי דבר המילה ושלחתי היא מלעילית אלא שכדי להבחין בינה ובין עבר עם ו' החיבור מטעימים אותה מלרע.
אם יש סיבה כמו סמיכות הברות היא שבה לדינה. והזכירו שכך פסקו להלכה.
כללי נסוג אחור פחות או יותר מוכרים, קשה להגדיר אותם חד משמעית הלא תראה מה שהבאתי השבוע מהרב משולם מקרית ספר.
יש סתירה בין מחנה למחנה.
במחנה אני יכול להסביר שעל הטעם הנסוג ללכת דרך ארוכה יותר ו"לדלג" מעל שוא נע (חטף) ולכן אם הוא לא עושה כן אין כל כך קושיא.
למה אם כן והיתה לו נסוג? כי הוא עושה כן הרבה פעמים, אבל לסגת לסגורה אינו נסוג.
אני מעביר לכמה שבעבר דנו עמי על זה או על בדומה לזה.
אליהו

החילוק בין מחנה למחנה אמנם קשה, אבל מה שכתב ר' אליהו לגבי כללו של רז"ה 'אין נסיגה אחור להברה סגורה', כבר נתווכחתי עמו וטענתי את מה שהוא טוען כעת בדיוק, אם כי הוא טוען זאת בדרך אפשר: לעולם אין נסיגה אחור להברה סגורה. ומקרים כמו 'ושלחתי דבר' הם מילים שמוטעמות מעיקרן מלעיל, ורק ו"ו ההיפוך היא שהפכתן מלרע, והנסיגה אחור מחזירתן למצבן המקורי.
אותו חילוק, אבל בהגדרה מעט עמוקה יותר: הטעמת מלעיל הנוצרת מחמת נסיגה אחור אינה נחשבת כמלעיל גמור, כפי שכותב המנש"י ששוא הבא אחרי הטעמה כזו עדיין יהיה שוא נע [דוגמת 'כֽוֹכְבֵי אור' שהשוא הוא נע], אבל מילים מלעיליות גמורות דוגמת לַֽיְלָה, מַֽטָּה, לָקַֽחְתִּי, שָׁלַֽחְתִּי – השוא שאחרי ההטעמה הוא נח גמור משום שזו הטעמה מלאה.
כעת: הברה סגורה יכולה להיות מוטעמת למרות שהיא מנוקדת בתנועה קטנה [למרות שגם זה אינו שכיח כל כך, כי אם בפעלים ובאותן מילים שהזכרתי, אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה]. אבל מלעיל שאינו גמור – דהיינו המלעיל שנוצר מחמת נסיגה אחור – אינו בא בשום אופן בהברה סגורה. ולכן לא תתכן נסיגה אחור אל הברה סגורה
בברכה
יעקב לויפר
סטייה מהנושא קצת אבל על פי רוב אין הברה סגורה מוטעמת נקודה בתנועה קטנה בפעלים שכיח מאוד הברה מוטעמת בתנועה קטנה
אכל ישב נשבר, יש גם מילים של הברה אחת כמו דף או מס או הדס
הכלל שתנועה גדולה היא בהברה פתוחה לא מוטעמת
וקטנה בהברה סגורה לא מטעמת
החלק שלו הנכון הוא תנועה גדולה אינה בהברה סגורה לא מוטעמת.
ולכן שוא אחרי ת"ג לא מוטעמת הוא נע. יש לזה חריגים בארמית.
שאר הכלל הוא נטייה כללית והרבה מקומות שאינם מתנהגים לפי נטייה זו.

ב. שלום
ראיתי בספרו של ר' ניסן שרוני (אם למקרא השלם) את הכלל של הדגשת בג"ד כפ"ת בראש מלה, אף שהתיבה הקודמת מסתיימת בהברה פתוחה, כאשר ישנן שני עיצורים דומים או זהים והראשונה מנוקדת בשו"א (הוא קרא לכלל זה 'הדומות'). לדוג' "בשבתך בביתך"; לעניין זה ב' ופ' דומות ("איש יביא בפריו אלף כסף") {עוד הזכיר שם דעת א' הקדמונים (אינני זוכר כעת מיהו) שאף ב' ומ' דומות (ולשיטתו "כי במקלי" הב' דגושה).
אח"כ כתב שכלל זה אינו נוהג אחרי מלה קצרה, לדוג' "לא תתעב מצרי" וציין מקורו במ"ש.

כנראה הוכרח לפרש (המ"ש) כן, כי לא מצא הסבר אחר לרפיון התי"ו.
אך קשה ממה שכתב לעיל על "כי במקלי", ועוד קשה מפסוק בעזרא ה,יז דכתיב התם "די בבבל" בבי"ת
דגושה. (הייתי מעדיף למצוא דוגמה בעברית, אך חיפשתי ומצאתי רק 'כמעט הוכחה' טעם מפסיק, או מפיק)
[המ"ש לשיטתו, יכול לומר שדקדוק לשון ארמית שאני, כמו שכמדומני שראיתי שכתב לגבי תיבת דריוש בשו"א נח אחרי תנועה גדולה דדקדוק לשון ארמי אינו כלשון הקדש]

אמנם לענ"ד נראה, כי כלל זה של הדומות אינו שייך באות תי"ו; ואין לי הסבר אחר, חוץ מזה שאפשר לומר, כי כלל זה בא להקל על הלשון (וליתר דיוק, על השפתיים והחך) ואילו באות תי"ו אין זה כ"כ הכבדה על הלשון בקריאת שני תי"ו רפויים רצופים כשהראשונה בשו"א (כך לפחות אני מרגיש).

בברכה
שמעון דוד קורץ
זה הוזכר בקצרה באחד העלונים האחרונים בהערת שוליים על רשימת הדקדוקים (עיין בפרשת אמור על אשה בבתוליה).
שם זה נקרא אותיות צבותות.
אם יש לך גליון כי-תצא עיין מה שכתבתי על לא תתעב.
הכלל הזה אינו נכון אצל תי"ו.
למעשה מסתבר שגם בבי"ת וכ"ף הוא לא יהיה נכון אחרי מקף כך שכל הדיון מלא תתעב הוא מוטעה לענ"ד.
בעניין כי במקלי נדמה לי שרוו"ה מביא בזה בשם עין הקורא, יש בזה מחלוקת, אבל לפי ספרינו כלל זה נכון בב-ב ובב-פ אבל לא בב-מ.
לענין "כ"ף' יש דיון על כקול או על כגעת,
אגב דאגב יש ביהושוע ובשופטים המעשה עם עכסה בת כלב אשת עתניאל "ויהי בבואה" ביהושוע הוא עם פסק ולכן הבית דגושה כדין, בשופטים יש מונח רביע ללא פסק והבי"ת דגושה מדין צבותות.
אליהו