Sunday, January 13, 2019

'מקדש ה

Note not only the vowels but the trop as well in the following phrase from (טו:יז)

The meaning of this phrase is "The sanctuary, HaShem, which your Hands have established." The vowels and trop are very instrumental in establishing this as the meaning of the phrase. The note above מקדש is a separator, essentially putting a comma between it and the following word. If it were connected to the following word, it would read "The sanctuary of HaShem which you (whoever that is) have established." If one reads the word with a מרכא note, which is an easy, lazy mistake, it might serve to connect the words and distort the meaning.
Additionally, the קמץ under the דל"ת makes the word stand alone. If it were to be mistakenly pronounced מִקְּדַשׁ, that would also imply the connection with the following word. Needless to say, both mistakes are to be avoided. I wouldn't correct the trop but I'm not so sure about the vowel.
See further discussion in the comments:

Leave us alone!

I have a new name for this - the Sneaky פתח.

When בני ישראל are faced with the ominous situation of having a sea on one side, and an invading Egyptian army on the other, some pretty harsh words are hurled in משה's direction. Among them is the statement, "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם" - this is what we told you in Egypt, "Leave us alone..." Special attention must be given to the word חֲדַל. In its correct form, it is the second-person imperative. However, if it is simply mispronounced חָדַל, it changes to the third-person past tense. A very subtle difference but a very serious change in meaning.

Exceptions Ahoy!

In general, the first letter of a word beginning with בג"ד כפ"ת will usually have a דגש. However, if the word is connected to the word preceding it and that word ends with a vowel sound, the דגש is removed. The letters that are capable of producing a vowel sound are א, ה, ו, י. I've always found AHOY to be the easiest mnemonic for this rule. There are two exceptions to this rule in the תורה and both are found in this week's פרשה. In fact, they are both in אז ישיר.



The first is טו:יא מִי-כָמכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמכָה נֶאְדָּר בַּקּדֶשׁ. The first מִי-כָמכָה follows the rule. The second does not. מנחת שי cites two reasons for this. First, he says that since the name מיכה is the name of an עבודה זרה, it is not proper for the name to "appear" to be mentioned next to השם's name which it would if you were not to pause sufficiently between מי and כמכה. The second reason is an allegorical explanation in the name of ר' יוסף קרא. [Perhaps there is a difference between the two as to whether or not one should bother to go back if they slip up. According to the first approach, once you've said it, it's pretty much too late. But perhaps according to the second approach you do accomplish something by going back. Nevertheless, this should NOT be corrected in shul.]



The second example is טו:טז בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן. It should be כָאָבֶן. Once again, according to מנחת שי, we are afraid of an improper stringing of words. Without the דגש, it might sound like יִדְּמוּךָ אָבֶן, which would essentially be stating that a rock is comparable to חס ושלום ,השם.








MG said...
The Mesorah Gedolah in Daniel perek 5 lists all the exceptions to the "AHOY" rule. In "Az Yashir" you have the two you mention plus 3 more: "Ga'oh Ga'ah" which appears twice (once in the Shira and once by Miriam) and also "Am zu Ga'alta" where the Gimmel has a dagesh even though it shouldn't. The Minchas Shai explains this last one as needing a dagesh because without a dagesh one might confuse the shoresh as being from the word "M'Go'al" which is derogatory.

Sunday, January 6, 2019

Talented Locusts

Just wanted to highlight one of Elie's points below from last week but on this week's פרשה:
י:ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ
It is not absolutely essential to use the שוא נע. However, one must be very careful not to skip the שוא altogether and pronounce it וּמָלוּ. Surely, the locusts were not circumcising the Egyptians houses.

Friday, January 4, 2019

Frogs

As a general rule, a שוא under the first letter of a word will always be a שוא נע. Also, if a word is prefixed by a ה' הידיעה it will usually begin with a דגש in its first letter and the שוא will be a שוא נע. There are numerous exceptions to this rule (as there are to every rule, including the rule that every rule has exceptions.) One exception which is seen many times is הלוים which never has a דגש.

(As I understand it, there is a מחלוקת as to whether a שוא underneath one of these exceptions is נע or נח. The תיקון סימנים goes with נח.)

In וארא, we find another exception - צפרדעים. The צ doesn't get a דגש. However, there is something different about this exception. There is an exception to the exception. In ח:ב we find וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּע. Any suggestions as to why this is?

Reader answers:








MG said...
R' Yaakov Kaminetsky discusses this question in Emes LYaakov. He answers that "Tzfardea" is not of Hebrew origin, rather Egyptian, and in that language the Tzadi did not have the ability to receive a dagesh. Therefore even though it is preceded by a "Heh Hayidiah" it receives no dagesh. However the word "HaTzefardea" does not refer to "a frog" but to the "frog infestation", (as Rashi explains according to the Pshat)and this new word now follows the rules of Hebrew Dikduk, so the Tzadi receives a dagesh.
Shloime said...
The Radak in Michlol quotes this as being an exception.
A mem of a present tense piel doesn't take a dagesh. Not sure why.

דקדוקי וארא סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת וארא ובהפטרה, ובקריאת שבת במנחה ושני וחמישי. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע
וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי וְהִרְבֵּיתִי וְנָתַתִּי וְאָמַרְתָּ וְהִפְלֵיתִי וְשַׂמְתִּי וְהַעְתַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ וְהִדְבַּקְתִּי וּבָקַעְתָּ וְהַעֲמַדְתָּ וְהִכְרַתִּי וַהֲפִצֹתִי וְשַׁבְתִּי וַהֲשִׁבֹתִי
ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.
ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.
ו כה -פִּינְחָס הנו"ן בשוא נע.
ו כז הַֽמְדַבְּרִים למרות הגעיא המ"ם בשוא נח[1]
ז י וַיַּעֲשׂוּ כֵן: הטעם נסוג אחור ליו"ד. א"ה: בקורן המילים מוקפות, אבל בידינו ספרים מדויקים יותר. א.ל.
ז טו אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ : ה"א בשווא נח ודגש קל בפ"ה.
ז טז שַׁלַּח : כבר הערנו על כך בשבוע שעבר, יש להקפיד על הדגש בלמ"ד להבדיל בין בניין קל לפיעל. ובין עבר לציווי. א.ל.
ז יט וְיִֽהְיוּ-דָם: געיה ביו"ד הראשונה. ז יט וְהָיָה דָם: תיבה 'והיה' במלעיל מדין נסוג אחור.
ז כ וַיֵּהָפְכוּ: מרכא[2] בה"א מורה על העמדה קלה שם, יש לקרא ויֵּהָ-פְכוּ. והפ"א בשוא נע.
ז כב בְּלָטֵיהֶם: כאן ולהלן, ח ג ו-ח יד, ללא ה"א בין הלמ"ד לטי"ת, לעיל ז יא בְּלַהֲטֵיהֶם.
ז כז בַּצֲפַרְדְּעִֽים׃ הצד"י רפויה. יש חטף פתח בצד"י בלנינגרד, מה שמוכיח ללא ספק כי השוא בצד"י הוא נע. וכן בהמשך.
ח א עַל-הַנְּהָרֹת: לפי חלק מכתבי היד הדרבן (קדמא או מקל) בעי"ן, לפי כל ספרי תימן, בה"א הראשונה[3].
ח א עַל-הַיְאֹרִים : אין געיה בה"א והשווא ביו"ד נח. וְהַעַל: במלעיל.
ח ב הַצְּפַרְדֵּעַ כאן הצד"י דגושה, ובשוא נע.
ח ה וּמִבָּתֶּיךָ : התי"ו בדגש קל, בתורה קדומה, בחלק הדקדוק נאמר על כך: "התי"ו בדגש קל, וכן כל לשון בתים שבא בלשון רבים יבואו בדגש קל, זולת ב' שיצאו מן הכלל לדעת בן אשר ובאו בדגש חזק..."[4]
ח ז וְסָרוּ הטעם ברי"ש מלרע.
ט ט אֲבַעְבֻּעֹת: עי"ן בשווא נח, בי"ת שלאחריה בדגש קל, יש לקרא אבעְ-בֻּעֹת.
ט כג וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ: מרכא בתי"ו, הטעם נסוג לתי"ו. וה"א בחטף פתח.
ח טו אֶצְבַּע מלרע!
ט ל תִּירְאוּן הרי"ש בשוא נע הטעם באל"ף מלרע.

הפטרת וארא
יחזקאל כח כד (תימנים) סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב להשמיע גם את האל"ף. לא מַכִיב ולא מַמִיר.
כה וְנִקְדַּשְׁתִּי הטעם בדלי"ת למרות וי"ו ההיפוך.
כט ג וְאָמַרְתָּ מלרע; הִנְנִי הנו"ן בשוא נח, וכן בפסוק ח י ועוד. הַתַּנִּים לא תנין. וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי׃ בפסוק ט וַאֲנִי עָשִֽׂיתִי׃
ד וְהִדְבַּקְתִּי מלרע; בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ לבטא נכונה, ובעיקר המבטאים תי"ו רפויה כשׂי"ן שמאלית.
ח אֲדֹנָי יֱֹיִ לקרוא את יֱֹיִ – אֱלֹהִים.
יב מָֽחֳרָבוֹת המ"ם בקמץ רחב, במבטא "ישראלי" נקרא כפתח.
יד שְׁפָלָֽה׃ הפ"א בקמץ, לא שְׁפֵלָה. וכן בפסוק הבא.
טו וְהִמְעַטְתִּים הטי"ת עם כל הקושי בשוא נח.
יח נְבוּכַדְרֶאצַּר ברי"ש לא בנו"ן.
יט לשים לב למפיקים: הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ

שבת מנחה ושני וחמישי
י א שִׁתִי הטעם בתי"ו מלרע.
י ג לֵעָנֹת בנין נפעל, לא להחליף עם לַעֲנוֹת או לְעַנּוֹת. אצלנו הלמ"ד בצירי והנו"ן רפויה.
י ד אִם-מָאֵן לתת רווח בין הדבקים.
י ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ.
י ז וַיִּפֶן הטעם ביו"ד מלעיל. וַיֵּצֵא הטעם בצד"י מלרע.
י ט בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ: יש להיזהר על הפרדת התיבות מפני 'הדבקין'.
כִּי חַג-ה' לָֽנוּ: מרכא בתיבה 'כי', טפחא בתיבה חג-ה'.
י יא ׃ לֹא כֵן הכ"ף ברביע לא בגרשיים. מְבַקְשִׁים הקו"ף רפויה בשוא נח. וַיְגָרֶשׁ הטעם בגימ"ל מלעיל.



[1] השווה למה שנכתב על המילדֹת בשבוע שעבר. ובפנים הגליון.
[2] מעניין, אע"פ שרוו"ה במשפטי הטעמים שלו מביא כלל שיש כאן (במקומות כמו כאן) מרכא תביר באותה תיבה, בחומשים שלו הוא נמנע מלהטעים כך. בתנ"ך קורן הלכו בעקבותיו גם בזה. בנ"ך בהרבה מקומות (אינני יודע אם בכולם) הטעימו אל נכון. וזו אחת התשובות למה אני מעדיף תנכים יותר מדויקים! א.ל.
[3] א"ה: אין בזה נפקא מינה למעשה, אנו מעדיפים את ההטעמה הנהוגה בכא"צ. א.ל.
[4] א"ה: הספר אינו לפני. הכוונה כנראה לשלושה מקומות בשני פסוקים בדברי הימים שהבי"ת פתוחה: ב ב ט; ב ד ה. בַּתִּים. ברור שהדגש בתיו אינו סוגר את ההברה במילה בָתִּים, כי הקמץ כאן הוא רחב! ואכמ"ל. א.ל.

לשון יחיד ורבים

From Eliyahu Levin:

ט לא שאלה שהגיעה אלי בשנה שעברה מנויורק:
Rav Eliyahu, Shalom UVracha -Please excuse me for writing to you in Loazeet, but please feel free to reply in Leshon HaKodesh.First of all, thank you very much for your wonderful material!I would really appreciate your help with the following question that someone asked me:
ל"א והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול ל"ב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה :
Why is the first pasuk singular (נוכתה) and the second pasuk plural (נוכו)?Thank you very much! Chazak VeEmatz !משה שמואל וייס Moshe S. Weiss
Thank you very much!

גם מי שאינו מבין אנגלית יבין את השאלה, מ"ש חטה וכוסמת שלא נכו בלשון רבים, ומ"ש פשתה ושעורה שנכתה בלשון יחיד.
אינני בטוח שיש סיבה מחלקת.
אולי לפשתה יש טעם משלה – אביב, ולשעורה טעם אחר - גבעול משא"כ חיטה וכוסמת שיש להם טעם משותף.
תשובת אפ"ר (אוריאל פרנק:: אינני בטוח ש"נוכתה" הוא לשון יחיד. השוה "בנות צעדה" והכתיב "ידינו לא שפכה" וכמ"שכ על כך בעבר. ע"כ תשובת אוריאל.
מעניין מאוד היום עיינתי בספר של זיידל על צורות רבים משונות. עדיין צריך להסביר למה המעבר לצורת רבים "סטנדרטית".