You Make the Call - אבל מצרים

From 2010:
Last week, the בעל קריאה said אֵבֶל מצרים instead of אָבֵל מצרים. I did correct it on the spot but it occurred to me afterward that perhaps it is only אָבֵל because of סמיכות in which case, I don't think it is a critical mistake absolutely requiring correction. Is that the case?

But I was wrong:

elie said...

המילה אָבל מצרים אינה לשון אבלות
יש עוד מקומות כמו אָבל השיטים
לכן כשקרה אֵבל הוא עשה טעות חמורה

DECEMBER 24, 2010 2:47 AM

Just do it!

(מ"ב:י"ח)

זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ

It is of utmost importance that the word עשו be pronounced properly and not עָשׂוּ . The word is meant to be a command but if improperly pronounced, it is a past tense verb. Basically, it is supposed to be "do," not "did."

This is one of those examples which can really be tough to call depending on the בעל קריאה. I have heard some who literally do not differentiate between a קמץ and a פתח. There isn't really much you can do in such a case. For those who do differentiate properly, it is important to keep on eye on constructs like these. This is hardly a unique case. Later in the פרשה we have מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל מ"ד:א, as well as וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם מ"ד:י"ז at the very end. And in next week's פרשה as well: אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ and וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ.

En garde!

Please post additional examples in the comments. If you point to the פסוק, I can insert the Hebrew.

Can you count to 70?

Originally meant to be a חשבון shtikle but morphed into some דקדוק:

Question: How many males are counted as coming to Mitzrayim with Yaakov? One thing is for sure, it wasn't 70. I still have not been able to figure out how all the numbers worked - who were the 66 mentioned in 46:26 and the 70 in 46:27? 66+3 = 69, the last time I checked. If you add up all of the children and grandchildren, it does come out to 70 but then it should have been 67 and then 70. All that aside, it was not only males who were counted. Dinah is counted along with her brothers which is understandable. Serach bas Asher is counted as well which is slightly more puzzling. One must assume she was not the only granddaughter. From Rashi (46:26) it seems Yocheved was somehow part of the 70 as well.

While I was not able to find anything explaining why these particular women figured in the count as opposed to others, I did see an interesting insight into the pesukim in consideration of that fact. Tzeror HaMor and Emes L'Yaakov both point out a discrepency in the per-wife tallies found in the pesukim. The numbers for Rachel ("arba'ah asar") and Bilhah ("shiv'ah") are of the masculin form. The numbers for Leah ("sheloshim veshalosh") and Zilpah ("sheish esreih") are feminine. They both explain that Leah and Zilpah both had women counted among their offspring - Dinah from Leah and Serach from Zilpah. Therefore their numbers are delivered in feminine. Rachel and Bilhah had no feminine offspring counted and thus their numbers are in masculine.

One might wonder why this is so, considering that the generic plural is usually masculine by default. However, Emes L'Yaakov points out that the word "nefesh" which the number is qualifying is feminine. So the default gender of the number for "nefesh" should be feminine. Rachel and Bilhah were the exceptions.

Shepherd(s)

(מ"ו:ל"ב)

וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן

(מ"ו:ל"ד)

כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כׇּל־רֹעֵה צֹאן

(מ"ז:ג)

רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ

As evidenced by the first two quotes, רעי with a י is used for the plural whereas the singular has רעה with a ה. How then are we to understand the third quote? Clearly, it is being stated in the plural. Why is it רעה and not רעי?

Pain in the Neck

After יוסף reveals his identity to his brothers, he and his only full brother, בנימין, embrace each other. The pasuk (45:14) recounts that יוסף fell upon בנימין’s neck and cried, while בנימין cried on יוסף’s neck as well. Although, it is simply understood that they were crying tears of joy, רש"י quotes the :גמרא מגילה ט"ז stating that יוסף cried on בנימין’s neck over the two temples that would be built in בנימין’s portion of ארץ ישראל and ultimately destroyed, while בנימין was crying over the משכן in שילה which was in יוסף’s portion and would ultimately meet the same fate.

There is a discussion among the commentaries concerning the logistics of this גמרא. Some suggest that the plurality of the word neck with regards to צוארי בנימין, is what led the גמרא to interpret it as referring to two temples. However, this approach is disregarded for two reasons. First, it is not uncommon for the Torah to refer to the neck in plural, just as it always does with the face. Many commentaries (רד"ק, רבינו בחיי, חזקוני, העמק דבר) interpret “צוארי” to simply refer to the two sides of the neck. Moreover, the word used in regards to יוסף’s neck, “צואריו,” is also plural. In the end, the only sensible approach among the commentaries on רש"י seems to be that, although יוסף cried with all his other brothers as stated clearly in the following pasuk, the necks are only mentioned with בנימין. This indicated that there was something special about the crying with בנימין. The fact that יוסף cried over two temples while בנימין cried over only one משכן is purely incidental, as it were. It just so happened that two temples were built in בנימין’s portion and one משכן in יוסף’s but it has no relation to the grammar of the pasuk.

Although in רש"י’s version of the גמרא, there is no indication that the plurality of necks plays any part in the drashah, the text of the מדרש בראשית רבה צ"ג:י"ב, seems to indicate that it did when it asks, “did בנימין have two necks?” שערי אהרן offers a viable approach to justify the מדרש. The word “צואריו,” translated literally, can only mean the many necks of one person. However, the word “צוארי” can be used to mean the many necks of one person or the many necks of many people. It is this point that lead the מדרש, and perhaps the גמרא as well, to infer that יוסף was crying over two tragedies, and בנימין over one.

See the comments below and a link to a fascinating discussion on this by R' Wolf Heidenheim in his ספר מודע לבינה.
I understand his questions but he loses me a little when answering them. If I understand correctly, in a nutshell: Tzavarav is plural, which is normal. Tza-va-rei would also have been plural and normal. But the word as it is written, tza-ve-rei, with a שוא, is the possessive form of tzaverayim which would mean not many necks but exactly two. This is what is driving the inference of the מדרש.

דקדוקי ויגש

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת ויגש ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שוי"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע: וְיָשַׁבְתָּ וְכִלְכַּלְתִּי וְנָתַתִּי וְקִבַּצְתִּי וְהֵבֵאתִי וְהוֹשַׁעְתִּי וְטִהַרְתִּי וְכָרַתִּי וְהִרְבֵּיתִי
מד יח –יִחַר הטעם ביו"ד מלעיל.
מד כג יֵרֵד יו"ד ורי"ש בצירי הטעם ברי"ש מלרע.
מה א –עָמַד והטעם בעי"ן נסוג אחור.
מה ב בִּבְכִי: בי"ת שנייה בשווא נח ובמלרע
מה ה אַל-תֵּעָצְבוּ': מונח רביע באותה תיבה, יש לקרא בהעמדה קלה בעי"ן וצד"י בשווא נע כמובן.
מה יב הַֽמְדַבֵּר: המ"ם בשווא נע
מה יד בִנְיָֽמִן-אָחִיו: געיה בי"ד הראשונה
מה טו וְאַחֲרֵי כֵן: טעם נסוג אחור לאל"ף
מה כג כְּזֹאת הכ"ף בשוא.
מו א בְּאֵרָה שָּׁבַע: דגש חזק בשי"ן מדין אתי מרחיק.
מו ד 'אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה': תיבה אנכי ברביעי לפי ברויאר ואחרים, על פי תורה קדומה, במונח. בחלק הדקדוק מסביר כך: תיבת 'אנכי' בשופר הולך ברב התיגאן המדוקדקות, לא ברביע, להורות גודל וחוזק שיתוף ודיבוק השכינה ביעקב אבינו, עכ"ל. א"ה: להוציא מכל ספק, אנו נוהגים כספרים המדויקים שבידינו. וכבוד המהרי"ץ בעל חלק הדקדוק במקומו מונח. א.ל. וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה: טעם טפחא בתיבת וְאָנֹכִי
מו יב וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח: טעם טפחא בתיבת וְשֵׁלָה מיקום הטפחא מתערב במכוון על מנת להבחין בין שלה שהוא בן בת שוע לבין אחיו שהם בני תמר
מו יג וּפֻוָה הוי"ו ללא דגש.
מו כ יָֽלְדָה-לּוֹ: געיה ביו"ד והלמ"ד בשווא נע. אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (בקריאה "ישראלית": ASENAT).
מו כו הַבָּאָה מלרע הטעם באל"ף; מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב: טעם טפחא בתיבת מִלְּבַד
מו כז הַבָּאָה מלעיל הטעם בבי"ת.
מו כז 'אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם': בחלק הדקדוק של תורה קדומה, הערה מעניינת שיש בה כדי להבהיר כיצד להבדיל בקריאה בין 'לו' ל'לא': יש להאריך מעט בתיבת 'לו', דלא לישתמע לשון שלילה. א"ה: לנו אין מסורת המבחינה. א.ל.
מו כח גֹּשְנָה הטעם בגימ"ל והשי"ן בשוא נח.
מו כט וַיֶּאְסֹר האל"ף בשוא נח ולא בחטף-סגול.
מו לא וְאֹֽמְרָה המ"ם בשוא נע, מי שקורא בשוא נח עלול להישמע וְאָמְרָה בקמץ חטוף במשמעות וֶאֱמוֹר! אֵלָיו בזקף, לא ברביע.
מו לב 'וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן': תיבה 'רעי' טעם נסוג אחור לרי"ש, במלעיל וכן הוא להלן פס' לד כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן.
מז ג רֹעֵה צֹאן: בניגוד לסעיף הקודם, אין כאן טעם נסוג אחור לרי"ש. טעם מהפך (שופר הולך) מתחלף למרכא לפני פשטא כאשר ההברות המוטעמות סמוכות זו לזו כגון בר' כו ח 'אָֽרְכוּ לוֹ שָׁם' וכדו' שילוב הטעמים מרכא-פשטא מקל על הקורא להטעים שתי הברות סמוכות.
מז ד 'לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ': 'בארץ' 'באנו', שתי התיבות במלעיל. זרקא וסגול אינם מראים את מקום ההטעמה, אלא, מיקומם במילה קבוע מעל האות האחרונה, משמאלהּ.
מז ז וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מז ח כַּמָּה הטעם במ"ם
מז ט וּמְאַת ... מְעַט: לקוראים בהברה ארצישראלית, עליהם להבחין בין השניים, לכל הפחות על ידי ביטוי העי"ן שבשני
מז יא רַעְמְסֵס העי"ן בשוא נח והמ"ם אחריה בשוא נע, לעומת רַעַמְסֵס עי"ן בפתח ומ"ם בשוא נח.
מז יג וַתֵּלַהּ הטעם בתי"ו והה"א מופקת כי היא שורשית.
מז יח 'גְּוִיָּתֵנוּ': הוא"ו בחירק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'!
מז כא 'לֶעָרִים': געיה בלמ"ד, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדיל בין הסגול המיודע לבין השווא שאיננו מיודע לֶ – לְ
מז יח וַיֹּאמְרוּ לוֹ: טעם נסוג אחור ליו"ד. גְּוִיָּתֵנוּ: הוא"ו בחיריק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'
מז כד וּֽלְאָכְלְכֶם': געיה בשורק והלמ"ד אחריה בשווא נח[1].
מז כה הֶחֱיִתָנוּ: היו"ד בחיריק, יש לקרא הֶחֱ-יִתָנוּ, אין צורך לעצור אחרי החי"ת אבל יש להקפיד לקרא את היו"ד מנוקדת בחיריק
בהפטרה יחזקאל לז
טז לִֽיהוּדָה: הלמ"ד בחירק מלא
יח וְכַֽאֲשֶׁר: העמדה קלה בכ"ף למנוע הבלעת האל"ף החטופה
כא הָֽלְכוּ-שָׁם: געיה בה"א
כב יִֽהְיוּ-עוֹד: געיה ביו"ד הראשונה. יֵחָצוּ: טעם נסוג אחור לחי"ת
כג יִֽטַּמְּאוּ: היו"ד בחיריק, הקורא בשווא עלול לשבש את צורת הפועל מסביל לפעיל
כה יָֽשְׁבוּ-בָהּ: געיה ביו"ד
כז לֵאלֹהִים: האל"ף כלל אינה נשמעת
ראשון של ויחי:
מז ל אֶעֱשֶׂה העי"ן בחטף סגול ולא בשוא נח.
מח ג וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מח ה יִֽהְיוּ-לִֽי׃ געיה ביו"ד הראשונה
מח ז מֵתָה: במלעיל, הקורא מלרע משנה מעבר לבינוני
מח ט אֲשֶׁר-נָֽתַן-לִי: געיה בנו"ן הראשונה. קָֽחֶם-נָא: געיה בקו"ף. וַאֲבָרְכֵֽם׃ הרי"ש בשווא נע ולא בחטף. הכ"ף בצירי[2]
א"ה: ראה בסוף התנ"ך מוסד הרב קוק של ברויאר עמ' תג "געיה כבדה בלתי סדירה יכולה לבוא בכל הברה סגורה, שאיננה ראויה לגעיה אחרת" ובין הדוגמאות: "וּֽבְשִׁלְיָתָהּ".
[2]
בחומשי היידנהיים ואברכֶם בכ"ף סגולה, גם קורן במהדורתם הראשונה (כמדומה מהדורת פרסומת לפני כ45 שנה) סיגלו את הכ"ף. מאוחר יותר שינוהו לצירי.

You Make the Call - וקראהו

The initial purpose of this blog was to alert people to Dikduk-related issues in the פרשה in advance. (I realize that my repostings late Friday afternoon do not serve that purpose too well.) But I would like to tap the resources of this blog's knowledgeable readers for another related purpose. As I may have stated at the outset, I am charged with correcting for the laining in our shul. At the behest of the Rov, I try to keep the corrections only to those where the meaning of the word is certainly altered. I have definitely had my share of challenges from alert listeners and try to take them all seriously. So, if I have made a correction unnecessarily or missed a necessary correction, I'd like to get the opinion of the masses as to whether the correct action was taken.

Last week, מ"ב:ל"ח, the בעל קריאה said "vekarahu" instead of "ukra'ahu." The המון עם (or, dare I say, the ערב רב) in unison made a knee-jerk correction of the "ve" to an "u." I don't think anyone in their right mind could possibly argue that it was a necessary correction. But there's only so much I can do about that. But the problem was that (I believe both times) he said "karahu" instead of "kra'ahu." I did notice it at the time but perhaps in my frustration at the unnecessary correction of the "ve,"I neglected to correct it. And I was approached afterwards about it.

So the question is, was the meaning of the word changed? On the surface, it would appear that it was. Pronounced the way it was, it is very much like the word at the beginning of this week's פרשה - וקרהו. That is of the root קרה whereas last week's seems to be of the root קרא. However, of note here is that the תרגום on both words is identical - וִיעָרְעִנֵּיהּ. So what's the verdict?

Based on Elie's comment, it seems the word might be different but the meaning is the same. Nevertheless, this incorrect pronunciation essentially skips a letter (א) so I would deem this a correctable mistake.

Who's agitating my dots?

(מ"ג:כ"ו)

וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה

Any explanations available on the anomalous דגש in the א of ויביאו ?
It appears not.

Be strong!

(מ"א:נ"ז)

כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ

When properly pronounced, the above means "because the famine had strengthened in the whole land." The word חזק is used as a verb. However, if improperly pronounced חָזָק it is an adjective, meaning "the famine was strong." Very correctable, in my opinion.

From Eliyahu Levin on מקץ

בס"ד יום א לסדר מעט צרי ומעט דבש

למערכת שלום

רציתי לעורר על שני ניקודים בפרשת השבוע (מקץ) שרוב החומשים משתבשים בהם.

א. מא נ וליוסף יֻלַּד הלמ"ד בפתח. כן הוא לפי הדקדוק.

וכתב על זה המנחת ש"י: בכל הספרים הלמ"ד בקמץ גם נמסר עליו במ"ג [=במקראות גדולות, הכוונה לדפוס ונציה]. א.ל.] לית קמץ [= המקום היחיד במקרא שמילה זו מנוקדת בקמץ] וקשה שהוא כבן נפתלי ולב"א [=ולבן אשר, שהלכה כמותו בכל מקום לגבי בן נפתלי. א.ל.] בפתח, כפי מה שראיתי בחילופים שבדפוס. ואחר שכתבתי זה ראיתי ספר רב פעלים שכתב בלשון זה אבל וליוסף ילד שני בנים פתוח לב"א ולב"נ קמוץ. ומסורה אחרת מצאתי עליו ב' קמצין כי אדם לעמל יולד ודין [= קמץ בשני מקומות. האחד הפסוק באיוב ה ז כּי-אדם לעמל יוּלּד; והשני כאן]

לפי זה, חייבים לפרש את המסורה של ונציה שהיא לא מנתה את הפסוק באיוב כיון ששם יוּלָּד בכתיב מלא וי"ו.

מכל מקום המנחת שי מציין שהניקוד בקמץ הוא לפי בן נפתלי וכאמור אנו הולכים בכל מקום לפי בן אשר.

שתי המסורות שהמנחת שי מביא בעד הקמץ הן לפי בן-נפתלי.

מכל מקום כיון שכך בדפוס ונציה לא נעקר שיבוש זה מהספרים.

אם היה מקום לספק אם אמנם ספר החילופים דייק כאן ביחסו את הקמץ לבן-נפתלי ואת הפתח לבן אשר, הרי זכינו לעדות מפורשת בספר "מאורות נתן" של ר' יעקב הלוי ספיר. בשליחותו שאלו את חכמי ארם צובא לבדוק בכתר ארם צובא איך מנוקד שם. וז"ל מאורות נתן: יֻלָּד בקמץ? תשובה אינו כן אלא בפתח ומסר עליו מבחוץ [כלומר בגיליון] פתח. שלושה כתבי יד אחרים בריטיש לנינגרד וששון1 מנקדים פתח אף הם.

ב. מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ. כן הוא על פי הדקדוק. כאן אין שום מקור גם לא מנחת שי שתומך בקמץ. גם רוו"ה שניקד בפתח [ואחריו נגרר תנ"ך קורן] אינו מציין שכן ניקד יהב"י הנקדן. והוא מודה שרוב המקורות בעד קמץ אלא שלא רצה לשנות מדפוס ונציה.

מובטחני שלו ידע שבכתר ארם צובא מנוקד בקמץ הוא לא היה חולק עליו.

גם כאן זכינו לעדותו של ר"י ספיר במאורות נתן: המושב פתח? תשובה: אינו כן אלא בקמץ ונמסר עליו ב' [המקום השני: במדבר ה ח הַמּוּשָׁב בקמץ].

מעתה שומה עלינו לתקן: א. יֻלַּד בלמד פתוחה. ב. הַמּוּשָׁב בשי"ן קמוצה.

בכבוד רב ובברכה

אליהו לוין

דקדוקי פרשת מקץ והפטרת חנוכה

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת מקץ ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.

מא א הַיְאֹר היו"ד בשוא נח. טעם טפחא בתיבת וְהִנֵּה.

מא ה וַיִּישָׁן קמץ בזקף גדול, השי"ן מנוקדת בקמץ.

מא ח וַתִּפָּעֶם הטעם בפ"א מלעיל.

מא יב וַנְּסַפֶּר-לוֹ: מוטעם בקדמא-זקף [א"ה: מכונה מתיגה-זקף] או כפי שהוא מכונה בידי התימנים, דרבן.

מא יד וַיְחַלֵּף היו"ד בשוא נח והחי"ת בפתח – בנין פיעל. דין דומה גם לגבי וַיְגַלַּח יו"ד בשוא נח וגימ"ל בפתח.

מא יז הִנְנִי: על אף הקושי, נו"ן ראשונה בשווא נח

מא יט וְרַקּוֹת בָּשָׂר ברי"ש פתוחה, לא "וְדַקּוֹת בָּשָׂר" כבפסוק ג'.

מא כו חֲלוֹם אֶחָד הוּא׃ כבר נידון עניין הטעמים בפורום הגיגים, על פי רוֹב מוטעם טפחא-מרכא-סו"פ (ברויאר ואחרים), לפי "תורה קדומה" יש להטעים מרכא-טפחא-סו"פ (כך הוא בכל ספרי תימן). א"ה: ולמעשה נוהגים "על פי רוב".

מא כז 'הָרַקּוֹת' 'הָרֵקוֹת': יש לשים לב, פעם ראשונה הרי"ש בפתח ופעם שנייה בצירי.

מא ל שֶׁבַע השי"ן בגרש לא בקדמא.

מא לג יֵרֶא הטעם ברי"ש מלרע! הרי"ש בסגול לא בצירי.

מא לד 'וְיַפְקֵד': הוא"ו בשווא נע, וא"ו החיבור והפועל בעתיד, כן הוא הדבר בפסוק לה 'וְיִקְבְּצוּ' 'וְיִצְבְּרוּ'.

מא מה צָֽפְנַת הצד"י בקמץ רחב והפ"א בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל צַפנת). פַּעְנֵחַ העי"ן בשוא נח לא בחטף.

אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל אַסנת).

בַּת-פּוֹטִי פֶרַע השם "פוטי פרע" הוא בן שתי מילים. הערה, בספרי תימן הוא בן מילה אחת.

מא מו לפני פרעה מלך מצרים - טעם טיפחא בתיבה "לפני"
ויעבר בכל ארץ מצרים - טעם טיפחא בתיבה 'ויעבר'.

מא מז לִקְמָצִים טעם הסילוק כאן הוא ללא הכנה של טיפחא או מרכא טיפחא (מאריך טרחא) לפניו!

מא מח כָּל-אֹכֶל ׀ בניגון הטעמים של הספרדים עלולה המילה אֹכֶל להישמע מלרע עקב ניגון הפסק (הלגרמיה).

בֶּעָרים הבי"ת בסגול ומתג, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדילה מהשווא שאז איננה מיודעת

מא נ יֻלַּד הלמ"ד בפתח!

מא נב 'עָנְיִֽי': העי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בחירק מלא - עונ-יי.

מא נג וַתִּכְלֶינָה מא נד וַתְּחִלֶּינָה אין להתבלבל בין המילים למרות הדמיון ביניהם!

מא נד הָיָה לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור לה"א הראשונה

מא נז כִּֽי-חָזַק הזי"ן בפתח, הקורא בקמץ משנה משמעות.

מב א תִּתְרָאֽוּ׃ הטעם באל"ף מלרע.

מב ד יִקְרָאֶנּוּ האל"ף בסגול ונון דגושה. אם יקרא אל"ף בצירי – משנה משמעות.

מב כא בְּהִתְחַנֲנוֹ הנו"ן הראשונה בשוא נע (לקרוא בחטף פתח לא מומלץ למי שקורא שוא נע בכל מקום כמו סגול).

מב כד וַיֶּאֱסֹר כאן האל"ף בחטף סגול, בפרשת ויגש (מו כט) ובפרשת בשלח (שמות יד ו) היא בשוא נח.

מב כה וַיְמַלְאוּ יו"ד בשוא נח; למד ללא דגש בשוא נח.

מב לח תֵּֽלְכוּ-בָהּ: געיה בתי"ו

מג ב שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ תיבה 'שבו' בטפחא וכן הוא לקמן מד כה.

מג ו לָמָה הֲרֵעֹתֶם: 'למה' במלרע וכן הוא הדבר כאשר התיבה שלאחריה פותחת באחת מהאותיות הגרוניות (כולל שם השם)

מג י ׃ כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ התיבה 'כי' מוטעמת בטפחא.

מג יא נְכֹאת: האל"ף ללא תנועה, יש לקרא 'נְכוֹת'

מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ.

מג יח וַיִּֽירְאוּ הרי"ש בשוא נע, הקוראו בשוא נח מחליף במשמעות ראייה.

מג כה יֹאכְלוּ לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור ליו"ד

מג כו וַיָּבִיאּוּ: האל"ף דגושה אך אין לכך כל השפעה על אופן קריאתה

מג כט יָחְנְךָ: היו"ד בקמץ קטן

מד ד וְאָמַרְתָּ מלרע.

מד יז 'עָבֶד': העי"ן בקמץ אף על פי שאין היא מוטעמת באתנח או סו"פ. א"ה: שכיח מאוד, נקרא קמץ בז"ק [=זקף קטן].

הפטרת שבת חנוכה

זכריה ב יד רָנִּי הרי"ש בקמץ חטוף (קטן), הטעם בנו"ן מלרע. הִנְנִי הנו"ן בשוא נח.

ב טו וְשָׁכַנְתִּי מלרע וְהָיוּ לִי טעם נסוג אחור לה"א וְיָדַעַתְּ העי"ן בפתח.

ב טז וּבָחַר מלרע לא נסוג אחור.

ג ו וַיָּעַד הטעם ביו"ד.

ג ז וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי טעם טפחא במילה "גם" מַהְלְכִים הה"א והלמ"ד בשוא. הראשון בה"א נח, והשני בלמ"ד נע.

ד א כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתֽוֹ טפחא במילה "כאיש" ובמילה "משנתו" דגש חזק בשי"ן (מלשון שֵׁינה).

ד ב וְגֻלָּהּ במפיק.

ראשון של ויגש

מד יח – וְאַל-יִחַר: הטעם ביו"ד מלעיל.

מד כה שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ טעם טפחא בתיבת שֻׁבוּ

מד כז יָֽלְדָה-לִּי: געיה ביו"ד

Clear the halls!

Over חנוכה we will be reciting על הניסים numerous times - probably more than 30. As we describe the process following the military victory, we say "ופנו את היכלך". It is rather important to put the stress on the right syllable in ופנו. When properly pronounced with the accent on the last syllable, u-fi-NU, it means "and they cleared out." However, if pronounced with the accent on the previous syllable, u-FI-nu, it would literally mean "and our mouths." (It is possible that the laws of context might make this a less serious error but there's nothing wrong with doing something right!)

Also, another reader pointed out:

Of course, if one is precise in pronunciation, there are 2 other differences between the words.  The word for “mouth” is spelled with a chirik malei, which is pronounced differently than the chirik chaser in “clean.”  And, what goes along with that is that the nun in “clean” has a dagesh, while the nun in “mouth” is rafah – those 2 nuns are also pronounced differently.

On a related note from another reader:

We will also say Hallel many times. Hodu is a country on the Indian subcontinent. HoDU means give thanks.

נעשה נס - Correction

In one of the more sung verses of מעוז צור we have the phrase נעשה נס לשושנים. In every text I've seen, it is written נַעֲשָׂה. However, I have heard it sung many times נַעֲשֶׂה, with a סגול. (I'm pretty sure I even remember Uncle Moishy singing it that way! Gasp!) I'm quite certain that is incorrect. For it to be past tense, even though נס is masculine, it would have to be נַעֲשָׂה. With a סגול it would mean "let us do," in the future.

Based on some reader feedback, it appears I have to recant. It appears the סגול might actually be correct.

Yaakov Gross wrote:

The reading with segol appears to be correct.  Consider a regular Kal verb, say G M R (to complete), in the Nif’al:Nigmar with a patach is Perfect (aka “past”): it became depleted, it was completed;with a kamatz, it’s the present participle: it is completed. For nachei lamed he, the Perfect has segol in place of patach. Thus, laaseh nes – “a miracle was wrought”.Whereas the present participle keeps the kamatz, so na’asah would be “a miracle is being wrought”

Some interesting sources from another reader:

See נחמיה ה:י"ח and ישעיה כ"ו:י"ח and contrast with ויקרא ז:ט.   

See also אבן עזרא בראשית א:כ"ו and י"ב:ז.

However, in a separate discussion, I was shown this extensive write-up on this very issue which seems to suggest the other way around and that the קמץ is correct.

Wordsthatsticktogether

It is interesting that the first עליה of ויצא seems to contain an usually high instance of words that can stick together and thus, should be carefully separated by the בעל קריאה:

ויצא יעקב

וילך חרנה

וישם מראשתיו

סולם מוצב

They actually all appear in the fist עליה during the week.

From his Sleep

One of the textbook examples often given of the smallest mistake which makes a world of difference is וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, found in the first עליה of this week's פרשה. If the שוא נע is not pronounced under the ש, it changes the meaning of the word from "from his sleep" to "his learning," from the root of the word משנה, suggesting perhaps that יעקב אבינו, instead of awaking from his sleep, ceased to learn!

However, R' Binyamin Marwick points out that this mistake may not be as grave as it seems. First, we must accept that in judging whether a mistake changes the meaning of a word, we may only consider other words from לשון הקדש. We wouldn't worry that someone mispronounced a word and made it sound like a different English or French word. That said, we might also suggest that the realm of different words is limited to the Biblical lexicon. One might even suggest that it may be constrained to include only word forms found in תורה as נביאים and כתובים include a vastly expanded vocabulary. The evolved language, although it may still be considered לשון הקדש, would not figure into the equation. R' Marwick suggest that the word משנה referring to תורה study is of Talmudic origin and not a biblical word and therefore, this mistake need not be corrected.

Complete it.

לבן commands מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, complete this week. If it is simply mispronounced מָלֵא (with a קמץ instead of a פתח) that would completely change the meaning of the word from the imperative verb "complete" to the adjective, complete. If the בעל קריאה is one who discerns well between פתח and קמץ - and they should - this should definitely be corrected.

I am not an expert on the דגש but I know someone will correct me if I'm wrong but there probably is no דגש in the adjective version of the word so that is another differentiation (if applicable) to watch out for.

I Would Have Made a Party

 ל"א:כ"ז

לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃ 

I'm 95% sure about this but just wanted to put it out there just in case: the בעל קריאה said וַאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ (with a פתח under the ו.) I corrected it on the spot. I'm pretty sure it would change the meeting from "I would have sent you away" in the past to "I will send you away" in the future. (To go into more detail, to convey the future, you would have tacked on a וי"ו with a שוא at the beginning. However, the חטף פתח under the אל"ף is like a שוא and since you can't begin a word with two שואs, the וי"ו would get a פתח.)

And the days was

Although the פרק recounting the generations from אדם to נח seems somewhat repetitive, I noticed an interesting discrepancy this year. For most, the grand tally of their years lived begins ...ויהיו כל ימי. However, for חנוך it says ה:כ"ג ויהי כל ימי חנוך. I first thought the change might be related to חנוך's early exit. But the same wording is found later for למך as well. I have to admit, I haven't looked very hard to see if this is addressed anywhere. Any ideas?

Do you Sea what I Sea

This particular issue presents itself twice on שמחת תורה. First, in וזאת הברכה ל"ג:י"ט and then in בראשית. On days 3, 4 and 5 we find the word ימים. But there is, of course, a very important difference. In וזאת הברכה and on days, 3 and 5, the word is יַמִּים with a פתח, meaning seas. On day 4, the word is יָמִים with a קמץ. This is easily overlooked and a very important distinction. En garde!

(I know someone is going to point out the דגש in יַמִּים but, as I have mentioned before, since for the most part, most בעלי קריאה do not precisely differentiate, I don't include that as a significant difference. Nevertheless, for those who lain in הברה ספרדית with little or no differentiation between קמץ and פתח, it might be a good idea to use the דגש to differentiate.)

Come on, people!

I had an experience this morning (2011) which really bothered me. During laining, the בעל קריאה, instead of וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, said וּקַרְנֵי**. Gasp! No, the real gasp was the chorus of know-betters who shouted the completely unnecessary correction. I had to go over to someone to make sure I had really heard right but sure enough, that is what went down. When will people learn?

**The truth is that by now, I am actually not 100% sure if that was the actual "mistake." It's probably because of what is said in the גמרא סנהדרין כ"ט: כל מילי דכדי לא דכירי אינשי - a person does not remember words of nothingness.

You were shown

This week's parsha contains a number of familiar passages. One which might be slightly more familiar to those who daven נוסח ספרד is אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים, "you have been shown, etc." Although the שוא under the רי"ש is indeed a שוא נח, it is important not roll over it completely and place the צירי under the רי"ש. In other words, it should be pronounced "har-ei-sa." If it is mispronounced "ha-rei-sa," it would seem that it might confuse the word to seem like it is of the root הריון. I will let the experts chime in on the actual gravity of the mistake, whether the alternate meaning is in fact true. But I think the correct pronunciation is indisputable.

Raise the valleys

I was recently contacted by a בעל דקדוק whom I trust regarding a פסוק in this week's הפטרה:

כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא

Since the word גֶּיא does not have any vowel under the יו"ד, the letter is completely silent and therefore, should be pronounced with a סגול and should not sound like a צירי. And this is how he instructed the Bar Mitzvah boy he was teaching to pronounce it. (Most other times you see this word it is סמוך and there is therefore a צירי under the יו"ד.)

It wasn't thrown

There two instances in the opening section of the פרשה of the term מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק. It is of utmost importance for זֹרַק to be pronounced properly indicating the passive - was not thrown - and not as זָרַק which would mean he did not throw. I am not from the "oy-ers" but those בעלי קריאה who are make it much easier to catch this. Many "oh-ers" do not necessarily differentiate enough between קמץ and חולם, making this very difficult to catch.

Watch out for that חיריק

(כ:י"ג)

הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵש בָּם

The difference between וַיִּקָּדֵש and וַיְּקַדֵש is tremendous - to be sanctified or to sanctify. This is an easy mistake to make and an easy mistake to miss and should definitely be corrected. En garde!
(Note that there is an additional significant difference in the vowel underneath the ק. But for ספרדים, that might be insignificant.)

What land was Sichon king of?

Sound like a silly question? I'm not so sure it is.We find numerous references throughout the תורה to the אמורי. In פרשת חקת, we are introduced to סיחון מלך האמורי. It would seem, from the structure of the word, that אמורי is the name of the nationality - Canadian, American, אמורי. But what is the name of the land? Canada, America ... Is it אמור? Is it possible that אמורי was also the name of the land and the word simply stays as is? We see a similar situation with the families listed in the census: לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי

Am I missing something obvious on this? Anyone see anything that might answer this question? It is similar to our discussion of יהצה.

שבועות takes it on the chin... or under the shin

In the English-speaking world we still manage to pronounce the names of the holidays fairly precisely - except, of course, there's yontif. פסח has, for some reason become peisach. But that's not such an egregious mispronunciation. Shavuos, however, has it tough. The conventional lazy way to pronounce it, Shvues, completely changes the meaning from "weeks" to "oaths." Ironically, there are two מסכתות which end on daf 49 and are thus customarily learned from פסח to שבועות. One of them is Shevuos.

Hope you all enjoy the YOM TOV of SHAVUOS.

סוכת דוד

I'm sure everyone will notice the reference in this week's הפטרה to the phrase we insert in ברכת המזון for סוכות - (actually, it's the other way around, the phrase is a reference to the פסוק)

הרחמן הוא יקים לנו את סכת דויד הנופלת

I'm probably not the only one, however, to notice the slight anomaly in the פסוק. We are accustomed to saying הַנֹּפָלֶת, with a קמץ under the פ. I believe it is this way in most, if not all ברכונים. But in the עמוס ט:י"א ,פסוק, it is written with a סגול, even though it is on an אתנחתא.
This therefore begs two questions:

1. Why would it not change to הַנֹּפָלֶת on an אתנחתא?
2. Seeing as it does not in the original biblical text, why would we change it in ברכת המזון?
   
   
   Please see Elie's comment.