בעל צפון

 I was at a shiur this week where the name of this עבודה זרה was mispronounced as Ba'al Tzafon (with a קמץ under the צ). The מגיד שיעור corrected himself immediately but it got me thinking - what is the actual meaning of this name? If it is just the idol of the north, it should in fact be Tzafon. There is plenty of discussion in the commentaries about the fact that this was an עבודה זרה, but not so much the actual etymology of the name.

Someone in one of my WhatsApp Dikduk groups pointed me to a מדרש שכל טוב which explains that it is in fact a reference to the north but seems to indicate that it is similar to the word צפוני, northern, which does have a natural שוא under the צ. So the ending יו"ד is dropped but the שוא stays and that is how we have Tzefon.

While on the topic of this word, see כלי יקר דברים ב:ג regarding the connection between north, tzafon, and hidden, tzafun.

Leave us alone!

I have a new name for this - the Sneaky פתח.

When בני ישראל are faced with the ominous situation of having a sea on one side, and an invading Egyptian army on the other, some pretty harsh words are hurled in משה's direction. Among them is the statement, "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם" - this is what we told you in Egypt, "Leave us alone..." Special attention must be given to the word חֲדַל. In its correct form, it is the second-person imperative. However, if it is simply mispronounced חָדַל, it changes to the third-person past tense. A very subtle difference but a very serious change in meaning.

Exceptions Ahoy!

In general, the first letter of a word beginning with בג"ד כפ"ת will usually have a דגש. However, if the word is connected to the word preceding it and that word ends with a vowel sound, the דגש is removed. The letters that are capable of producing a vowel sound are א, ה, ו, י. I've always found AHOY to be the easiest mnemonic for this rule. There are two exceptions to this rule in the תורה and both are found in this week's פרשה. In fact, they are both in אז ישיר.

The first is טו:יא מִי-כָמכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמכָה נֶאְדָּר בַּקּדֶשׁ. The first מִי-כָמכָה follows the rule. The second does not. מנחת שי cites two reasons for this. First, he says that since the name מיכה is the name of an עבודה זרה, it is not proper for the name to "appear" to be mentioned next to השם's name which it would if you were not to pause sufficiently between מי and כמכה. The second reason is an allegorical explanation in the name of ר' יוסף קרא. [Perhaps there is a difference between the two as to whether or not one should bother to go back if they slip up. According to the first approach, once you've said it, it's pretty much too late. But perhaps according to the second approach you do accomplish something by going back. Nevertheless, this should NOT be corrected in shul.]

The second example is טו:טז בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן. It should be כָאָבֶן. Once again, according to מנחת שי, we are afraid of an improper stringing of words. Without the דגש, it might sound like יִדְּמוּךָ אָבֶן, which would essentially be stating that a rock is comparable to חס ושלום ,השם. And while we are dealing with this particular phrase and the significance of the דגש, it is important to note - as pointed out to me by a reader - that the דגש in the דל"ת makes the accompanying שוא נע extremely important. Yidmu would be a word denoting similarity but the proper pronunciation - yidemu - denotes silence.

MG said...

The Mesorah Gedolah in Daniel perek 5 lists all the exceptions to the "AHOY" rule. In "Az Yashir" you have the two you mention plus 3 more: "Ga'oh Ga'ah" which appears twice (once in the Shira and once by Miriam) and also "Am zu Ga'alta" where the Gimmel has a dagesh even though it shouldn't. The Minchas Shai explains this last one as needing a dagesh because without a dagesh one might confuse the shoresh as being from the word "M'Go'al" which is derogatory.

DECEMBER 16, 2008 12:11 AM

'מקדש ה

Note not only the vowels but the trop as well in the following phrase from (טו:יז)

The meaning of this phrase is "The sanctuary, HaShem, which your Hands have established." The vowels and trop are very instrumental in establishing this as the meaning of the phrase. The note above מקדש is a separator, essentially putting a comma between it and the following word. If it were connected to the following word, it would read "The sanctuary of HaShem which you (whoever that is) have established." If one reads the word with a מרכא note, which is an easy, lazy mistake, it might serve to connect the words and distort the meaning.

Additionally, the קמץ under the דל"ת makes the word stand alone. If it were to be mistakenly pronounced מִקְּדַשׁ, that would also imply the connection with the following word. Needless to say, both mistakes are to be avoided. I wouldn't correct the trop but I'm not so sure about the vowel.

See further discussion in the comments:

Talented Locusts

Just wanted to highlight one of Elie's points below from last week but on this week's פרשה:

י:ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ

It is not absolutely essential to use the שוא נע. However, one must be very careful not to skip the שוא altogether and pronounce it וּמָלוּ. Surely, the locusts were not circumcising the Egyptians houses.

Better Not Butcher This One

There are two very similar words that appear in the passages dealing with the קרבן פסח but they must certainly be differentiated and depending on how well a בעל קריאה enunciates his vowels, it might be difficult to discern:

י"ב:ו וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם

This form is third-person plural future (via ו"יו ההיפוך), I.e. "they shall slaughter it."

י"ב:כ"א וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח

This is a second-person imperative command, I.e. "you, slaughter it!"

The Strange Thing about Frogs

As a general rule, a שוא under the first letter of a word will always be a שוא נע. Also, if a word is prefixed by a ה' הידיעה it will usually begin with a דגש in its first letter and the שוא will be a שוא נע. There are numerous exceptions to this rule (as there are to every rule, including the rule that every rule has exceptions.) One exception which is seen many times is הלוים which never has a דגש.

(As I understand it, there is a מחלוקת as to whether a שוא underneath one of these exceptions is נע or נח. The תיקון סימנים goes with נח.)

In וארא, we find another exception - צפרדעים. The צ doesn't get a דגש. However, there is something different about this exception. There is an exception to the exception. In ח:ב we find וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּע. Any suggestions as to why this is?

Reader answers:

MG said...

R' Yaakov Kaminetsky discusses this question in Emes LYaakov. He answers that "Tzfardea" is not of Hebrew origin, rather Egyptian, and in that language the Tzadi did not have the ability to receive a dagesh. Therefore even though it is preceded by a "Heh Hayidiah" it receives no dagesh. However the word "HaTzefardea" does not refer to "a frog" but to the "frog infestation", (as Rashi explains according to the Pshat)and this new word now follows the rules of Hebrew Dikduk, so the Tzadi receives a dagesh.

DECEMBER 15, 2008 11:34 PM

Shloime said...

The Radak in Michlol quotes this as being an exception.
A mem of a present tense piel doesn't take a dagesh. Not sure why.

Plurals and Singulars

I was recently asked about the words עַמְּךָ and עַמֶּךָ which appear interchangeably in this week's פרשה. They are even found right next to each other in two adjacent פסוקים. If you look at these פסוקים, particularly the ones dealing with מכת צפרדע, there are many words that end with either a שוא or a סגול followed by כ"ף סופית. The exact nature of these words can be somewhat confusing and some explanation is definitely in order.

As I've stated on other occasions, one of the challenges as corrector is not as much correcting the בעלי קריאה as it is explaining to common folk when a correction is not warranted. The case of עַמְּךָ / עַמֶּךָ is one that is likely to trigger a knee-jerk correction but I don't believe it would be necessary. The word is actually the same but it changes to עַמֶּךָ in the pausal form (אתנחתא, סוף פסוק, etc.)

The basic rule to keep in mind for the other similar words is as follows: a סגול followed by a י and then ךָ, such as עֲבָדֶיךָ, is plural. If the י is not present, such as מִטָּתֶךָ, then it is simply singular in the pausal form. 

This being the case, I would suggest that the only example in which a correction would be required if the word was read in the wrong way would be if it is written in plural and pronounced as singular, such as if עֲבָדֶיךָ was pronounced as עַבְדְךָ. But in any other case, it can be suggested that there isn't an actual change in meaning.

However, see The נצי"ב and the Missing יו"ד for some intriguing further discussion.

נצי"ב and the Missing יו"ד

דברים ז:ג

וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ...

A friend of mine showed me this intriguing piece in the העמק דבר this past שבת. I was left shrugging my shoulders. This same friend triggered the discussion that led to this post regarding יחיד ורבים. So this was somewhat of a continuation. But based on what we had previously discussed, I was certain that this word was indeed singular. Nevertheless, העמק דבר goes on to explain why it is plural. 

לא תקח לִבְנֶךָ. לְבִנְךָ מיבעי. ובא לרמז דהנושא גויה בכרת והיינו מיתה לפני זמנו. ונישאת לבנו השני. שהרי איסור אשת אח אין כאן. משום שאין קידושין תופשין בה:

I brought this up on the דקדוק WhatsApp group and a very knowledgeable member pointed out that this is part of a pattern with העמק דבר and pointed to three other instances where נצי"ב goes out of his way to explain the plurality of what would seem to be a singular noun:

שמות ז:כח וּבְעַמֶּ֔ךָ

שמות לג:יג  דְּרָכֶ֔ךָ

דברים לג:ח חֲסִידֶ֑ךָ

In some of these other instances, he declares that these words in fact have a "missing יו"ד, according to the מסורה." Intriguing, indeed.

To further the intrigue, a reader pointed out that נצי"ב would always sign his name נפתלי צביהודה, clearly omitting an obviously necessary יו"ד. Perhaps there is some connection to his position that the יו"ד doesn't have to be there, even it belongs there. Finally, this fascinating story illustrated how this bizarre practice might have actually saved his life!

לשון יחיד ורבים

From Eliyahu Levin:

ט לא שאלה שהגיעה אלי בשנה שעברה מנויורק:

Rav Eliyahu, Shalom UVracha -Please excuse me for writing to you in Loazeet, but please feel free to reply in Leshon HaKodesh.First of all, thank you very much for your wonderful material!I would really appreciate your help with the following question that someone asked me:
ל"א והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול ל"ב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה :
Why is the first pasuk singular (נוכתה) and the second pasuk plural (נוכו)?Thank you very much! Chazak VeEmatz !משה שמואל וייס Moshe S. Weiss
Thank you very much!

גם מי שאינו מבין אנגלית יבין את השאלה, מ"ש חטה וכוסמת שלא נכו בלשון רבים, ומ"ש פשתה ושעורה שנכתה בלשון יחיד.
אינני בטוח שיש סיבה מחלקת.
אולי לפשתה יש טעם משלה – אביב, ולשעורה טעם אחר - גבעול משא"כ חיטה וכוסמת שיש להם טעם משותף.
תשובת אפ"ר (אוריאל פרנק:: אינני בטוח ש"נוכתה" הוא לשון יחיד. השוה "בנות צעדה" והכתיב "ידינו לא שפכה" וכמ"שכ על כך בעבר. ע"כ תשובת אוריאל.
מעניין מאוד היום עיינתי בספר של זיידל על צורות רבים משונות. עדיין צריך להסביר למה המעבר לצורת רבים "סטנדרטית".

דקדוקי וארא סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת וארא ובהפטרה, ובקריאת שבת במנחה ושני וחמישי. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.

מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע

וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי וְהִרְבֵּיתִי וְנָתַתִּי וְאָמַרְתָּ וְהִפְלֵיתִי וְשַׂמְתִּי וְהַעְתַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ וְהִדְבַּקְתִּי וּבָקַעְתָּ וְהַעֲמַדְתָּ וְהִכְרַתִּי וַהֲפִצֹתִי וְשַׁבְתִּי וַהֲשִׁבֹתִי

ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.

ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.

ו כה -פִּינְחָס הנו"ן בשוא נע.

ו כז הַֽמְדַבְּרִים למרות הגעיא המ"ם בשוא נח[1]

ז י וַיַּעֲשׂוּ כֵן: הטעם נסוג אחור ליו"ד. א"ה: בקורן המילים מוקפות, אבל בידינו ספרים מדויקים יותר. א.ל.

ז טו אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ : ה"א בשווא נח ודגש קל בפ"ה.

ז טז שַׁלַּח : כבר הערנו על כך בשבוע שעבר, יש להקפיד על הדגש בלמ"ד להבדיל בין בניין קל לפיעל. ובין עבר לציווי. א.ל.

ז יט וְיִֽהְיוּ-דָם: געיה ביו"ד הראשונה. ז יט וְהָיָה דָם: תיבה 'והיה' במלעיל מדין נסוג אחור.

ז כ וַיֵּהָפְכוּ: מרכא[2] בה"א מורה על העמדה קלה שם, יש לקרא ויֵּהָ-פְכוּ. והפ"א בשוא נע.

ז כב בְּלָטֵיהֶם: כאן ולהלן, ח ג ו-ח יד, ללא ה"א בין הלמ"ד לטי"ת, לעיל ז יא בְּלַהֲטֵיהֶם.

ז כז בַּצֲפַרְדְּעִֽים׃ הצד"י רפויה. יש חטף פתח בצד"י בלנינגרד, מה שמוכיח ללא ספק כי השוא בצד"י הוא נע. וכן בהמשך.

ח א עַל-הַנְּהָרֹת: לפי חלק מכתבי היד הדרבן (קדמא או מקל) בעי"ן, לפי כל ספרי תימן, בה"א הראשונה[3].

ח א עַל-הַיְאֹרִים : אין געיה בה"א והשווא ביו"ד נח. וְהַעַל: במלעיל.

ח ב הַצְּפַרְדֵּעַ כאן הצד"י דגושה, ובשוא נע.

ח ה וּמִבָּתֶּיךָ : התי"ו בדגש קל, בתורה קדומה, בחלק הדקדוק נאמר על כך: "התי"ו בדגש קל, וכן כל לשון בתים שבא בלשון רבים יבואו בדגש קל, זולת ב' שיצאו מן הכלל לדעת בן אשר ובאו בדגש חזק..."[4]

ח ז וְסָרוּ הטעם ברי"ש מלרע.

ט ט אֲבַעְבֻּעֹת: עי"ן בשווא נח, בי"ת שלאחריה בדגש קל, יש לקרא אבעְ-בֻּעֹת.

ט כג וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ: מרכא בתי"ו, הטעם נסוג לתי"ו. וה"א בחטף פתח.

ח טו אֶצְבַּע מלרע!

ט ל תִּירְאוּן הרי"ש בשוא נע הטעם באל"ף מלרע.

הפטרת וארא

יחזקאל כח כד (תימנים) סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב להשמיע גם את האל"ף. לא מַכִיב ולא מַמִיר.

כה וְנִקְדַּשְׁתִּי הטעם בדלי"ת למרות וי"ו ההיפוך.

כט ג וְאָמַרְתָּ מלרע; הִנְנִי הנו"ן בשוא נח, וכן בפסוק ח י ועוד. הַתַּנִּים לא תנין. וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי׃ בפסוק ט וַאֲנִי עָשִֽׂיתִי׃

ד וְהִדְבַּקְתִּי מלרע; בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ לבטא נכונה, ובעיקר המבטאים תי"ו רפויה כשׂי"ן שמאלית.

ח אֲדֹנָי יֱֹיִ לקרוא את יֱֹיִ – אֱלֹהִים.

יב מָֽחֳרָבוֹת המ"ם בקמץ רחב, במבטא "ישראלי" נקרא כפתח.

יד שְׁפָלָֽה׃ הפ"א בקמץ, לא שְׁפֵלָה. וכן בפסוק הבא.

טו וְהִמְעַטְתִּים הטי"ת עם כל הקושי בשוא נח.

יח נְבוּכַדְרֶאצַּר ברי"ש לא בנו"ן.

יט לשים לב למפיקים: הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ

שבת מנחה ושני וחמישי

י א שִׁתִי הטעם בתי"ו מלרע.

י ג לֵעָנֹת בנין נפעל, לא להחליף עם לַעֲנוֹת או לְעַנּוֹת. אצלנו הלמ"ד בצירי והנו"ן רפויה.

י ד אִם-מָאֵן לתת רווח בין הדבקים.

י ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ.

י ז וַיִּפֶן הטעם ביו"ד מלעיל. וַיֵּצֵא הטעם בצד"י מלרע.

י ט בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ: יש להיזהר על הפרדת התיבות מפני 'הדבקין'.

כִּי חַג-ה' לָֽנוּ: מרכא בתיבה 'כי', טפחא בתיבה חג-ה'.

י יא ׃ לֹא כֵן הכ"ף ברביע לא בגרשיים. מְבַקְשִׁים הקו"ף רפויה בשוא נח. וַיְגָרֶשׁ הטעם בגימ"ל מלעיל.

[1] השווה למה שנכתב על המילדֹת בשבוע שעבר. ובפנים הגליון.

[2] מעניין, אע"פ שרוו"ה במשפטי הטעמים שלו מביא כלל שיש כאן (במקומות כמו כאן) מרכא תביר באותה תיבה, בחומשים שלו הוא נמנע מלהטעים כך. בתנ"ך קורן הלכו בעקבותיו גם בזה. בנ"ך בהרבה מקומות (אינני יודע אם בכולם) הטעימו אל נכון. וזו אחת התשובות למה אני מעדיף תנכים יותר מדויקים! א.ל.

[3] א"ה: אין בזה נפקא מינה למעשה, אנו מעדיפים את ההטעמה הנהוגה בכא"צ. א.ל.

[4] א"ה: הספר אינו לפני. הכוונה כנראה לשלושה מקומות בשני פסוקים בדברי הימים שהבי"ת פתוחה: ב ב ט; ב ד ה. בַּתִּים. ברור שהדגש בתיו אינו סוגר את ההברה במילה בָתִּים, כי הקמץ כאן הוא רחב! ואכמ"ל. א.ל.

You Make the Call - אבל מצרים

From 2010:
Last week, the בעל קריאה said אֵבֶל מצרים instead of אָבֵל מצרים. I did correct it on the spot but it occurred to me afterward that perhaps it is only אָבֵל because of סמיכות in which case, I don't think it is a critical mistake absolutely requiring correction. Is that the case?

But I was wrong:

elie said...

המילה אָבל מצרים אינה לשון אבלות
יש עוד מקומות כמו אָבל השיטים
לכן כשקרה אֵבל הוא עשה טעות חמורה

DECEMBER 24, 2010 2:47 AM