דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת מקץ ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מא א הַיְאֹר היו"ד בשוא נח. טעם טפחא בתיבת וְהִנֵּה.
מא ה וַיִּישָׁן קמץ בזקף גדול, השי"ן מנוקדת בקמץ.
מא ח וַתִּפָּעֶם הטעם בפ"א מלעיל.
מא יב וַנְּסַפֶּר-לוֹ: מוטעם בקדמא-זקף [א"ה: מכונה מתיגה-זקף] או כפי שהוא מכונה בידי התימנים, דרבן.
מא יד וַיְחַלֵּף היו"ד בשוא נח והחי"ת בפתח – בנין פיעל. דין דומה גם לגבי וַיְגַלַּח יו"ד בשוא נח וגימ"ל בפתח.
מא יז הִנְנִי: על אף הקושי, נו"ן ראשונה בשווא נח
מא יט וְרַקּוֹת בָּשָׂר ברי"ש פתוחה, לא "וְדַקּוֹת בָּשָׂר" כבפסוק ג'.
מא כו חֲלוֹם אֶחָד הוּא׃ כבר נידון עניין הטעמים בפורום הגיגים, על פי רוֹב מוטעם טפחא-מרכא-סו"פ (ברויאר ואחרים), לפי "תורה קדומה" יש להטעים מרכא-טפחא-סו"פ (כך הוא בכל ספרי תימן). א"ה: ולמעשה נוהגים "על פי רוב".
מא כז 'הָרַקּוֹת' 'הָרֵקוֹת': יש לשים לב, פעם ראשונה הרי"ש בפתח ופעם שנייה בצירי.
מא ל שֶׁבַע השי"ן בגרש לא בקדמא.
מא לג יֵרֶא הטעם ברי"ש מלרע! הרי"ש בסגול לא בצירי.
מא לד 'וְיַפְקֵד': הוא"ו בשווא נע, וא"ו החיבור והפועל בעתיד, כן הוא הדבר בפסוק לה 'וְיִקְבְּצוּ' 'וְיִצְבְּרוּ'.
מא מה צָֽפְנַת הצד"י בקמץ רחב והפ"א בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל צַפנת). פַּעְנֵחַ העי"ן בשוא נח לא בחטף.
אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל אַסנת).
בַּת-פּוֹטִי פֶרַע השם "פוטי פרע" הוא בן שתי מילים. הערה, בספרי תימן הוא בן מילה אחת.
מא מו לפני פרעה מלך מצרים - טעם טיפחא בתיבה "לפני"
ויעבר בכל ארץ מצרים - טעם טיפחא בתיבה 'ויעבר'.
ויעבר בכל ארץ מצרים - טעם טיפחא בתיבה 'ויעבר'.
מא מז לִקְמָצִים טעם הסילוק כאן הוא ללא הכנה של טיפחא או מרכא טיפחא (מאריך טרחא) לפניו!
מא מח כָּל-אֹכֶל ׀ בניגון הטעמים של הספרדים עלולה המילה אֹכֶל להישמע מלרע עקב ניגון הפסק (הלגרמיה).
בֶּעָרים הבי"ת בסגול ומתג, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדילה מהשווא שאז איננה מיודעת
מא נ יֻלַּד הלמ"ד בפתח!
מא נב 'עָנְיִֽי': העי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בחירק מלא - עונ-יי.
מא נג וַתִּכְלֶינָה מא נד וַתְּחִלֶּינָה אין להתבלבל בין המילים למרות הדמיון ביניהם!
מא נד הָיָה לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור לה"א הראשונה
מא נז כִּֽי-חָזַק הזי"ן בפתח, הקורא בקמץ משנה משמעות.
מב א תִּתְרָאֽוּ׃ הטעם באל"ף מלרע.
מב ד יִקְרָאֶנּוּ האל"ף בסגול ונון דגושה. אם יקרא אל"ף בצירי – משנה משמעות.
מב כא בְּהִתְחַנֲנוֹ הנו"ן הראשונה בשוא נע (לקרוא בחטף פתח לא מומלץ למי שקורא שוא נע בכל מקום כמו סגול).
מב כד וַיֶּאֱסֹר כאן האל"ף בחטף סגול, בפרשת ויגש (מו כט) ובפרשת בשלח (שמות יד ו) היא בשוא נח.
מב כה וַיְמַלְאוּ יו"ד בשוא נח; למד ללא דגש בשוא נח.
מב לח תֵּֽלְכוּ-בָהּ: געיה בתי"ו
מג ב שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ תיבה 'שבו' בטפחא וכן הוא לקמן מד כה.
מג ו לָמָה הֲרֵעֹתֶם: 'למה' במלרע וכן הוא הדבר כאשר התיבה שלאחריה פותחת באחת מהאותיות הגרוניות (כולל שם השם)
מג י ׃ כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ התיבה 'כי' מוטעמת בטפחא.
מג יא נְכֹאת: האל"ף ללא תנועה, יש לקרא 'נְכוֹת'
מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ.
מג יח וַיִּֽירְאוּ הרי"ש בשוא נע, הקוראו בשוא נח מחליף במשמעות ראייה.
מג כה יֹאכְלוּ לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור ליו"ד
מג כו וַיָּבִיאּוּ: האל"ף דגושה אך אין לכך כל השפעה על אופן קריאתה
מג כט יָחְנְךָ: היו"ד בקמץ קטן
מד ד וְאָמַרְתָּ מלרע.
מד יז 'עָבֶד': העי"ן בקמץ אף על פי שאין היא מוטעמת באתנח או סו"פ. א"ה: שכיח מאוד, נקרא קמץ בז"ק [=זקף קטן].
הפטרת שבת חנוכה
זכריה ב יד רָנִּי הרי"ש בקמץ חטוף (קטן), הטעם בנו"ן מלרע. הִנְנִי הנו"ן בשוא נח.
ב טו וְשָׁכַנְתִּי מלרע וְהָיוּ לִי טעם נסוג אחור לה"א וְיָדַעַתְּ העי"ן בפתח.
ב טז וּבָחַר מלרע לא נסוג אחור.
ג ו וַיָּעַד הטעם ביו"ד.
ג ז וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי טעם טפחא במילה "גם" מַהְלְכִים הה"א והלמ"ד בשוא. הראשון בה"א נח, והשני בלמ"ד נע.
ד א כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתֽוֹ טפחא במילה "כאיש" ובמילה "משנתו" דגש חזק בשי"ן (מלשון שֵׁינה).
ד ב וְגֻלָּהּ במפיק.
ראשון של ויגש
מד יח – וְאַל-יִחַר: הטעם ביו"ד מלעיל.
מד כה שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ טעם טפחא בתיבת שֻׁבוּ
מד כז יָֽלְדָה-לִּי: געיה ביו"ד
No comments:
Post a Comment