(מ"ג:כ"ו)
וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה
Any explanations available on the anomalous דגש in the א of ויביאו ?
It appears not.
It appears not.
Subscribe to:
Post Comments (Atom)
skip to main |
skip to sidebar
An online דקדוק resource for גבאים, בעלי קריאה and דקדוק enthusiasts
View by Parsha
Subscribe via email
Contribute your own
Blog Archive
-
▼
2023
(36)
-
▼
December
(16)
- You Make the Call - אבל מצרים
- Just do it!
- Can you count to 70?
- Shepherd(s)
- Pain in the Neck
- דקדוקי ויגש
- You Make the Call - וקראהו
- Who's agitating my dots?
- Be strong!
- From Eliyahu Levin on מקץ
- דקדוקי פרשת מקץ והפטרת חנוכה
- Clear the halls!
- נעשה נס - Correction
- Appearances
- אפרתה, what is your real name?
- The Great דישון Confusion
-
▼
December
(16)
Dikdukian Readers Around the World
8 comments:
יש במסורה ארבעה דגשים באל"ף
א. ויביאו בראשית מג כו
ב ויקרא כג יז תביאו
ג איוב לג כא רֻאוּ
ד עזרא ח יח ויביאו
תודה
האם יש שום הסבר למה האל"פים האלו דגושים?
לא לזה אין הסבר.
הר"מ ברויאר ז"ל מסביר רק את הדגש של איוב.
הוא אומר שמנהג כתבי יד לפעמים לעשות סימן כפול במקרים של א' נחה כמו במילה יְראוּ שאומרים בברכת המזון או במילה הראוּבני שהא' אינה נקראת.
בכתר ארם צובא יש סימן רפי על הא' (קו מעל המילה, סימן שאין דגש) מכאן שהיה מקום לדגש אם האל"ף הייתה נקראת.
ובקיצור, כדי שיקראו רוּאוּ ולא רוּ הוסיפו "דגש" באלף כי בסימן הקיבוץ שתחת הרי"ש אין די כי יכולים לפרשו שעדיין האל"ף נחה כמנהג כ"י לנינגרד שמנקד הָרֻאוּבֵנִי ועדיין האל"ף נחה (אינה נקראת).
iirc, chomsky discusses these cases as sort of mapiks?
עיין נצי"ב
וכ"כ הנצי"ב בפירושו לויקרא שם: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14022&st=&pgnum=192&hilite=
The following is from the bulletin "Ta'amei Hamikra"
In a nutshell, is says that this dot is not a Dagesh, but it only shows you that you need to pronounce the letter Alef:
בכל התנ"ך אין דרך דגש חזק להופיע אחר אות י' נחה (ונמצא בכל התנ"ך פעמים
ספורות ממש, עיין רש"י תהילים מ"ה י', ותוס' במסכת עבודה זרה דף ס"ה ע"א ד"ה ביקרותיך). ורחוק מאד
לומר שדוקא באות א' שאין בה דגש לעולם פרט לד' פעמים בכל התנ"ך, ג'
מתוכם הם אחר י' נחה (וַיָּבִיאּוּ (בראשית מ"ג כ"ו), תָּבִיאּוּ (ויקרא כ"ג י"ז), וַיָּבִיאּוּ (עזרא ח' י"ח)),
מה שלא מצאנו בתנ"ך אף באותיות הנדגשות. ולכן בפשטות נראה שנקודה
זו אינה מסמנת דגש חזק, אלא מסמנת דבר אחר.
ובספר טעמי המקרא המיוחס לר' יהודה בן בלעם (בראש הספר) כתב: אהח"ע
שיכנו בעיקר הלשון ובבית הבליעה והוא ראש הקנה ושורש הלשון והן קלות
מכל האותיות ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם
להדגישן ולא יתכן שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מודעת עיקר
הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או
פתח לא יקרא בדגש, והאל"ף נמצא בד' מקומות כמו דגש, והן וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת
הַמִּנְחָה דיוסף (בראשית מ"ג כ"ו), תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה (ויקרא כ"ג י"ז), וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד ֱ א-
צְמוֹתָיו לאֹ רֻאּוּ (איוב ל"ג כ"א), ואלו ד' קיבלום הֵינוּ דעזרא (ח' י"ח), וְשֻׁפּוּ ַ a
הראשונים ואין זולתם, ואעפ"כ לא יתכן להדגיש אל"ף. עכ"ל.
ובמחברת התיג'אן (שער תוצאות האותיות בפה. ירושלים תשכ"א עמ' י"ח) כתב: החלק
הראשון אותיות אחה"ע והם אותיות הגרון ועיקרם עיקר הלשון ובית הבליעה
והן קלין מכל האותיות לפי שאין הדגש נכנס בהן כלל חוץ מן האל"ף בארבעה
מקומות והן וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה (בראשית מ"ג כ"ו), מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ (ויקרא כ"ג
הֵינוּ (עזרא ח' י"ח), ויש a צְמוֹתָיו לאֹ רֻאּוּ (איוב ל"ג כ"א), וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד ֱ א- י"ז), וְשֻׁפּוּ ַ
להם דרך ביציאתן ואינן כשאר הדגשים, ואות ה' אע"פ שיש בה במקצת
מקומות נקודה, אין אותה הנקודה דגש, אלא כדי להוציא הענין בלבד, ואין
לדגש בה טעם. עכ"ל.
ומוכח מדבריהם שאין זה דגש רגיל, אך עדין לא מבואר מספיק מה תפקידו
של דגש זה. ובספר צחות לשון העברים (ריש פרק רביעי, נוסח א') השווה רס"ג בין
הנקודה הבאה באות אל"ף לנקודת המפיק הבאה באות ה"א לסימן שאין
האות נחה אלא נקראת, ומוכח מדבריו שהנקודה באות א' בארבעה מקומות
אלו באה גם היא לסימן שלא להבליע את האל"ף.
ובטעם הדבר שבארבעה מקומות אלו דוקא הוצרכו לסמן שלא להבליע
האל"ף, נאמרה השערה מסתברת, שבמקומות אלו יש חשש יתר להבלעת
האל"ף. בשלושה מקומות החשש הוא מפני הבלעת האל"ף בשגגה, משום
שבהם מופיעה הברת "אוּ" בין הברת "בִי" מוטעמת, לאות למ"ד מוטעמת,
(וַיָּבִיאּוּ לוֹ, תָּבִיאּוּ לֶחֶם, וַיָּבִיאּוּ לָנוּ), וכנראה שבצירופם יש לאל"ף נטיית יתר להיבלע,
ולכן סימנו את הנקודה באל"ף לסימן ואזהרה שלא להבליע את האל"ף, והוא
כעין המפיק בה"א, הבא רק לסימן שהה"א נקראת, ואינו דגש.
ובמקום הנוסף, בתיבת רֻאּוּ, החשש הוא מפני הבלעת האל"ף בזדון, משום
שבכמה מקומות במקרא כתובה אות אל"ף שאינה נקראת בין אות המנוקדת
בשורוק, לבין הוי"ו בה מסומן השורוק, כגון במילים ראוּ ֵ בנִי (במדבר כ"ו ז', ובעוד י"ז
מקומות בתנ"ך), מאוּם (דניאל א' ד', איוב ל"א ז'), שהשורוק שבוי"ו הוא ניקוד האות
שלפני האל"ף, והאל"ף שבהם אינה נקראת, ונקרא: רוּבֵנִי, מוּם. ומחמת שיש
אות אל"ף המפרידה בין האות המנוקדת בשורוק, לבין הוי"ו בה מסומן
השורוק, היו סופרים שניקדו את האות בניקוד כפול, גם בקובוץ תחתיה וגם
בשורוק אחריה, כגון: רֻאוּבֵנִי, מֻאוּם (כגון בכתב יד ט"ב), וכדי שלא יטעו ויקראו גם
את האל"ף, הושם קו רפה מעל האל"ף לסימן שאינה נקראת - רֻאֿוּבֵנִי, מֻאֿוּם
(שבכל כתבי היד הקדומים על כל אות ששייך בה דגש ורפה, היו מסמנים דגש ע"י נקודה בתוך האות, ורפה ע"י קו
מעל האות, ולא היו אותיות ללא סימן כלל. הסופרים המאוחרים יותר, השמיטו את קו הרפה, והשתמשו בדגש
ובהשמטתו בלבד). ובמילה רֻאוּ אפשר היה לחשוב שגם בה האל"ף אינה נקראת,
והרי"ש ננקדה בניקוד
חברא...
לא יתכן שהדגש הזה בא רק להזכיר לנו לבטא את האל״ף. יש כמה מקומות עם אותה תיבה, אך בלא דגש באל״ף. בפרשת אמור, ראב״ע כותב ש״מילת תביאו זרה, בעבור הדגשות כי לא נדע לה טעם.״
הרב ישראל גורמן
Post a Comment