דקדוקי ויחי

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת ויחי ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה למלרע: וְשָׁכַבְתִּי ובהפטרה וְחָזַקְתָּ וְשָׁמַרְתָּ וְיָדַעְתָּ וְהוֹרַדְתָּ
מז ל אֶעֱשֶׂה העי"ן בחטף סגול כן הוא במדויקים ובראשם בכתר ארם צובא.
מז לא הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ שני לשונות השבועה כאן הן מלרע, ומוטעמות בטעם מפסיק.
מח ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ הדלתי"ן בשוא נח. יש משתבשים לקרוא וּמוֹלַדֶתְּךָ והפכו את השוא הנח לסגול ואת הנע לנח!
מח ז מֵתָה ההטעמה במ"ם. כדי למנוע טעות – בחלק מהחומשים סימנו תלישא גם במ"ם [מעניין, שגם בתנ"ך ברויאר ודותן ובר-אילן שנמנעים מסימון כפול של תלישא ושאר הטעמים המסומנים בראש המילה או בסופה – כאן מסמנים תלישא גם על המ"ם].
מח ט אֲשֶׁר-נָֽתַן-לִי, קָֽחֶם-נָא: געיה בנו"ן ובקו"ף בהתאמה.
מח יד שִׂכֵּל: שֹי"ן שמאלית
מח טו וַיְבָרֶךְ: במלעיל והרי"ש בסגול.
מח יט יִֽהְיֶה-לְּעָם: געיה ביו"ד הראשונה ודגש חזק בלמ"ד מדין דחיק
מח כ בְּךָ המילה בטעם רביע, אין להשגיח בגרשיים של קורן. יְשִֽׂמְךָ המ"ם בשוא נע כי השי"ן בחירק מלא (למרות הכתיב החסר).
מח כב וַאֲנִי בגרשיים. לא להשגיח ברביע של קורן. שְׁכֶם אַחַד האל"ף והחי"ת בפתח.
מט ג בְּכֹרִי אַתָּה שתי המילים מלעיל. וְיֶתֶר עָֽז העי"ן בקמץ ולא בחולם!
מט ו תֵּחַד מלרע הטעם בחי"ת.
מט י מִֽיהוּדָה: מ"ם בחירק מלא, אין לבטא שווא ביו"ד!
מט יג יַמִּים: יש להדגיש את המ"ם להבדיל מרבים של יום: יוֹם/יָמִים – יָם/יַמִּים.
מט יז עִקְּבֵי-סוּס: דגש חזק בקו"ף לתפארת הקריאה (כמו 'מקּדש' בשירת הים)
מט כ מַֽעֲדַנֵּי-מֶֽלֶךְ׃ העמדה קלה במ"ם הראשונה למנוע הבלעת העי"ן החטופה
מט כג וַֽיְמָרְרֻהוּ: רי"ש ראשונה בשווא נע
מט כד אֲבִיר הבית רפה ללא דגש.
מט כה וְיַעְזְרֶךָּ עי"ן בשוא נח; זי"ן בשוא נע; ךּ דגושה. יש להיזהר מתופעת 'הדבקין' בקריאת פסוק זה [=לתת רווח בין מילים שהברה עלולה להיבלע ביניהן למשל: מאל // אביך; שמים // מעל וכד'. א.ל.]
מט כז יִטְרָף הרי"ש בקמץ רחב (לו היתה המילה יטרף מוקפת היינו דנים אותו בקמץ חטוף). יֹאכַל עַד: טעם נסוג אחור ליו"ד
מט ל אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא המרכא במילה אֲשֶׁר. בדפוס ונציה בטעות המרכא במילה פני.
מט לג וַיֵּאָסֶף: במלעיל
נ ב הָרֹפְאִים: הפ"ה בשווא נע בניגוד להרגל.
נ ז וְכֹל, זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָֽיִם׃ טפחא בתיבה 'וכל'.
נ יד קָבְרוֹ: הקו"ף בקמץ קטן
נ יז אָנָּא מלרע הטעם בנו"ן! יש העמדה מעטה גם באל"ף.
נ כא וַיְנַחֵם במלרע בשונה מזולתו בפרשת כי תישא. [א"ה: שם מילה שונה לחלוטין, וַיִּנָּחֶם א.ל.]
נ כד וֵאלֹהִים: האל"ף כלל אינה נשמעת. וְהֶעֱלָה: העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת העי"ן החטופה, בדומה לו גם בפסוק הבא וְהַעֲלִתֶם
הפטרת ויחי מלכים א ב
ב ג וְעֵדְוֹתָיו הדלי"ת בשוא נע והוי"ו נקראת בחולם [במבטא "ישראלי": VE'EDEVOTAV].
ב ה אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי טעם קדמא נסוג אחור לעי"ן
וּֽבְנַעֲלוֹ אע"פ שיש געיא (מתג) בוי"ו – הבי"ת בשוא נח!
ב ז בְּבָרְחִי: בי"ת שנייה בקמץ קטן
ב ח קִֽלְלַנִי געיה בקו"ף ושווא נע בלמ"ד. וָאֶשָּׁבַֽע טעם קדמא בשי"ן. א"ה: עם העמדה קלה בבי"ת. א.ל.

ראשון של שמות:

א ג יִשָּׂשכָר: כבר כתבנו בפרשיות ויצא-וישלח לקרוא יִשָּׂכָר והשי"ן השנייה כאילו אינה קיימת.
א י הָבָה נִֽתְחַכְּמָה הנו"ן רפויה. לפי כללי אתי מרחיק האות היא דגושה רק אם היא מוטעמת. לשיטת תנ"ך קורן, די אם היא בגעיא להדגישה. אבל בספרינו המדויקים היא רפויה (הערת הר"מ ארנד).
א יא רַעַמְסֵֽס: העי"ן בפתח והמ"ם בשוא נח. במקומות האחרים העי"ן בשוא נח והמ"ם בשוא נע.
א טו יח כ לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בלמ"ד. (תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק עמו' תד)
א טז וָחָֽיָה: מלעיל, הטעם בחי"ת והיו"ד רפויה ללא דגש. המילה כולה קמוצה.
א יז וַתִּירֶאןָ: האל"ף נחה אינה נקראת כאילו כתוב וַתִּירֶןָ מי שקורא את האל"ף ותרְאֶינה עובר למשמעות ראייה.