You Make the Call - וקראהו

The initial purpose of this blog was to alert people to Dikduk-related issues in the פרשה in advance. (I realize that my repostings late Friday afternoon do not serve that purpose too well.) But I would like to tap the resources of this blog's knowledgeable readers for another related purpose. As I may have stated at the outset, I am charged with correcting for the laining in our shul. At the behest of the Rov, I try to keep the corrections only to those where the meaning of the word is certainly altered. I have definitely had my share of challenges from alert listeners and try to take them all seriously. So, if I have made a correction unnecessarily or missed a necessary correction, I'd like to get the opinion of the masses as to whether the correct action was taken.

Last week, מ"ב:ל"ח, the בעל קריאה said "vekarahu" instead of "ukra'ahu." The המון עם (or, dare I say, the ערב רב) in unison made a knee-jerk correction of the "ve" to an "u." I don't think anyone in their right mind could possibly argue that it was a necessary correction. But there's only so much I can do about that. But the problem was that (I believe both times) he said "karahu" instead of "kra'ahu." I did notice it at the time but perhaps in my frustration at the unnecessary correction of the "ve,"I neglected to correct it. And I was approached afterwards about it.

So the question is, was the meaning of the word changed? On the surface, it would appear that it was. Pronounced the way it was, it is very much like the word at the beginning of this week's פרשה - וקרהו. That is of the root קרה whereas last week's seems to be of the root קרא. However, of note here is that the תרגום on both words is identical - וִיעָרְעִנֵּיהּ. So what's the verdict?

Based on Elie's comment, it seems the word might be different but the meaning is the same. Nevertheless, this incorrect pronunciation essentially skips a letter (א) so I would deem this a correctable mistake.

Who's agitating my dots?

(מ"ג:כ"ו)

וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה

Any explanations available on the anomalous דגש in the א of ויביאו ?
It appears not.

Be strong!

(מ"א:נ"ז)

כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ

When properly pronounced, the above means "because the famine had strengthened in the whole land." The word חזק is used as a verb. However, if improperly pronounced חָזָק it is an adjective, meaning "the famine was strong." Very correctable, in my opinion.

From Eliyahu Levin on מקץ

בס"ד יום א לסדר מעט צרי ומעט דבש

למערכת שלום

רציתי לעורר על שני ניקודים בפרשת השבוע (מקץ) שרוב החומשים משתבשים בהם.

א. מא נ וליוסף יֻלַּד הלמ"ד בפתח. כן הוא לפי הדקדוק.

וכתב על זה המנחת ש"י: בכל הספרים הלמ"ד בקמץ גם נמסר עליו במ"ג [=במקראות גדולות, הכוונה לדפוס ונציה]. א.ל.] לית קמץ [= המקום היחיד במקרא שמילה זו מנוקדת בקמץ] וקשה שהוא כבן נפתלי ולב"א [=ולבן אשר, שהלכה כמותו בכל מקום לגבי בן נפתלי. א.ל.] בפתח, כפי מה שראיתי בחילופים שבדפוס. ואחר שכתבתי זה ראיתי ספר רב פעלים שכתב בלשון זה אבל וליוסף ילד שני בנים פתוח לב"א ולב"נ קמוץ. ומסורה אחרת מצאתי עליו ב' קמצין כי אדם לעמל יולד ודין [= קמץ בשני מקומות. האחד הפסוק באיוב ה ז כּי-אדם לעמל יוּלּד; והשני כאן]

לפי זה, חייבים לפרש את המסורה של ונציה שהיא לא מנתה את הפסוק באיוב כיון ששם יוּלָּד בכתיב מלא וי"ו.

מכל מקום המנחת שי מציין שהניקוד בקמץ הוא לפי בן נפתלי וכאמור אנו הולכים בכל מקום לפי בן אשר.

שתי המסורות שהמנחת שי מביא בעד הקמץ הן לפי בן-נפתלי.

מכל מקום כיון שכך בדפוס ונציה לא נעקר שיבוש זה מהספרים.

אם היה מקום לספק אם אמנם ספר החילופים דייק כאן ביחסו את הקמץ לבן-נפתלי ואת הפתח לבן אשר, הרי זכינו לעדות מפורשת בספר "מאורות נתן" של ר' יעקב הלוי ספיר. בשליחותו שאלו את חכמי ארם צובא לבדוק בכתר ארם צובא איך מנוקד שם. וז"ל מאורות נתן: יֻלָּד בקמץ? תשובה אינו כן אלא בפתח ומסר עליו מבחוץ [כלומר בגיליון] פתח. שלושה כתבי יד אחרים בריטיש לנינגרד וששון1 מנקדים פתח אף הם.

ב. מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ. כן הוא על פי הדקדוק. כאן אין שום מקור גם לא מנחת שי שתומך בקמץ. גם רוו"ה שניקד בפתח [ואחריו נגרר תנ"ך קורן] אינו מציין שכן ניקד יהב"י הנקדן. והוא מודה שרוב המקורות בעד קמץ אלא שלא רצה לשנות מדפוס ונציה.

מובטחני שלו ידע שבכתר ארם צובא מנוקד בקמץ הוא לא היה חולק עליו.

גם כאן זכינו לעדותו של ר"י ספיר במאורות נתן: המושב פתח? תשובה: אינו כן אלא בקמץ ונמסר עליו ב' [המקום השני: במדבר ה ח הַמּוּשָׁב בקמץ].

מעתה שומה עלינו לתקן: א. יֻלַּד בלמד פתוחה. ב. הַמּוּשָׁב בשי"ן קמוצה.

בכבוד רב ובברכה

אליהו לוין

דקדוקי פרשת מקץ והפטרת חנוכה

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת מקץ ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.

מא א הַיְאֹר היו"ד בשוא נח. טעם טפחא בתיבת וְהִנֵּה.

מא ה וַיִּישָׁן קמץ בזקף גדול, השי"ן מנוקדת בקמץ.

מא ח וַתִּפָּעֶם הטעם בפ"א מלעיל.

מא יב וַנְּסַפֶּר-לוֹ: מוטעם בקדמא-זקף [א"ה: מכונה מתיגה-זקף] או כפי שהוא מכונה בידי התימנים, דרבן.

מא יד וַיְחַלֵּף היו"ד בשוא נח והחי"ת בפתח – בנין פיעל. דין דומה גם לגבי וַיְגַלַּח יו"ד בשוא נח וגימ"ל בפתח.

מא יז הִנְנִי: על אף הקושי, נו"ן ראשונה בשווא נח

מא יט וְרַקּוֹת בָּשָׂר ברי"ש פתוחה, לא "וְדַקּוֹת בָּשָׂר" כבפסוק ג'.

מא כו חֲלוֹם אֶחָד הוּא׃ כבר נידון עניין הטעמים בפורום הגיגים, על פי רוֹב מוטעם טפחא-מרכא-סו"פ (ברויאר ואחרים), לפי "תורה קדומה" יש להטעים מרכא-טפחא-סו"פ (כך הוא בכל ספרי תימן). א"ה: ולמעשה נוהגים "על פי רוב".

מא כז 'הָרַקּוֹת' 'הָרֵקוֹת': יש לשים לב, פעם ראשונה הרי"ש בפתח ופעם שנייה בצירי.

מא ל שֶׁבַע השי"ן בגרש לא בקדמא.

מא לג יֵרֶא הטעם ברי"ש מלרע! הרי"ש בסגול לא בצירי.

מא לד 'וְיַפְקֵד': הוא"ו בשווא נע, וא"ו החיבור והפועל בעתיד, כן הוא הדבר בפסוק לה 'וְיִקְבְּצוּ' 'וְיִצְבְּרוּ'.

מא מה צָֽפְנַת הצד"י בקמץ רחב והפ"א בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל צַפנת). פַּעְנֵחַ העי"ן בשוא נח לא בחטף.

אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל אַסנת).

בַּת-פּוֹטִי פֶרַע השם "פוטי פרע" הוא בן שתי מילים. הערה, בספרי תימן הוא בן מילה אחת.

מא מו לפני פרעה מלך מצרים - טעם טיפחא בתיבה "לפני"
ויעבר בכל ארץ מצרים - טעם טיפחא בתיבה 'ויעבר'.

מא מז לִקְמָצִים טעם הסילוק כאן הוא ללא הכנה של טיפחא או מרכא טיפחא (מאריך טרחא) לפניו!

מא מח כָּל-אֹכֶל ׀ בניגון הטעמים של הספרדים עלולה המילה אֹכֶל להישמע מלרע עקב ניגון הפסק (הלגרמיה).

בֶּעָרים הבי"ת בסגול ומתג, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדילה מהשווא שאז איננה מיודעת

מא נ יֻלַּד הלמ"ד בפתח!

מא נב 'עָנְיִֽי': העי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בחירק מלא - עונ-יי.

מא נג וַתִּכְלֶינָה מא נד וַתְּחִלֶּינָה אין להתבלבל בין המילים למרות הדמיון ביניהם!

מא נד הָיָה לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור לה"א הראשונה

מא נז כִּֽי-חָזַק הזי"ן בפתח, הקורא בקמץ משנה משמעות.

מב א תִּתְרָאֽוּ׃ הטעם באל"ף מלרע.

מב ד יִקְרָאֶנּוּ האל"ף בסגול ונון דגושה. אם יקרא אל"ף בצירי – משנה משמעות.

מב כא בְּהִתְחַנֲנוֹ הנו"ן הראשונה בשוא נע (לקרוא בחטף פתח לא מומלץ למי שקורא שוא נע בכל מקום כמו סגול).

מב כד וַיֶּאֱסֹר כאן האל"ף בחטף סגול, בפרשת ויגש (מו כט) ובפרשת בשלח (שמות יד ו) היא בשוא נח.

מב כה וַיְמַלְאוּ יו"ד בשוא נח; למד ללא דגש בשוא נח.

מב לח תֵּֽלְכוּ-בָהּ: געיה בתי"ו

מג ב שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ תיבה 'שבו' בטפחא וכן הוא לקמן מד כה.

מג ו לָמָה הֲרֵעֹתֶם: 'למה' במלרע וכן הוא הדבר כאשר התיבה שלאחריה פותחת באחת מהאותיות הגרוניות (כולל שם השם)

מג י ׃ כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ התיבה 'כי' מוטעמת בטפחא.

מג יא נְכֹאת: האל"ף ללא תנועה, יש לקרא 'נְכוֹת'

מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ.

מג יח וַיִּֽירְאוּ הרי"ש בשוא נע, הקוראו בשוא נח מחליף במשמעות ראייה.

מג כה יֹאכְלוּ לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור ליו"ד

מג כו וַיָּבִיאּוּ: האל"ף דגושה אך אין לכך כל השפעה על אופן קריאתה

מג כט יָחְנְךָ: היו"ד בקמץ קטן

מד ד וְאָמַרְתָּ מלרע.

מד יז 'עָבֶד': העי"ן בקמץ אף על פי שאין היא מוטעמת באתנח או סו"פ. א"ה: שכיח מאוד, נקרא קמץ בז"ק [=זקף קטן].

הפטרת שבת חנוכה

זכריה ב יד רָנִּי הרי"ש בקמץ חטוף (קטן), הטעם בנו"ן מלרע. הִנְנִי הנו"ן בשוא נח.

ב טו וְשָׁכַנְתִּי מלרע וְהָיוּ לִי טעם נסוג אחור לה"א וְיָדַעַתְּ העי"ן בפתח.

ב טז וּבָחַר מלרע לא נסוג אחור.

ג ו וַיָּעַד הטעם ביו"ד.

ג ז וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי טעם טפחא במילה "גם" מַהְלְכִים הה"א והלמ"ד בשוא. הראשון בה"א נח, והשני בלמ"ד נע.

ד א כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתֽוֹ טפחא במילה "כאיש" ובמילה "משנתו" דגש חזק בשי"ן (מלשון שֵׁינה).

ד ב וְגֻלָּהּ במפיק.

ראשון של ויגש

מד יח – וְאַל-יִחַר: הטעם ביו"ד מלעיל.

מד כה שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹֽכֶל׃ טעם טפחא בתיבת שֻׁבוּ

מד כז יָֽלְדָה-לִּי: געיה ביו"ד

אפרתה, what is your real name?

 I figured I would reuse the name I used for a similar post on the city of יהץ/יהצה.

ל"ה"ט"ז

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי־עוֹד כִּבְרַת־הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ

It seems the clear that the meaning here is "to אפרת."

ל"ה:י"ט

וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם׃

This is the one that is hard to explain. The ending ה does not seem necessary. Especially, if you consider the פסוק in ויחי:

מ"ח:ז

אֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם

The only plausible explanation I have heard is that this city has two valid names - אפרת and אפרתה - which seem to be somewhat interchangeable. This reality is actually supported by this contemporary news story regarding a dispute as to what the modern-day name of the city ought to be.

Appearances

This past shabbos (2014) we had the pleasure of a Bar Mitzvah boy with a wonderful, clear voice and very well-taught. There was one item which I apparently missed and was only later brought to my attention:

ל"ה:א לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ

He apparently said הַנִּרְאָה with a קמץ instead of a סגול. Of course, it is certainly wrong. The question is how wrong. What is the actual difference?

At this point I want to advertise a wonderful resource I have been making use of. For דקדוק enthusiasts and users of the popular mobile messaging platform WhatsApp, there is a WhatsApp group dedicated to discussions revolving around דקדוק and קריאת התורה. WhatsApp used to enforce a group limit of 50 and this group was maxed out but that limit was raised so there's room for more. You can contact me for more details if you are interested. Be aware, though, that discussions are generally in לשון הקדש.

So there was quite a debate about this on the group. Is it a difference of עבר/הווה? Is it זכר/נקבה? We went through a number of different פסוקים and debated the gender of the verb. Ultimately, however, it appears that it is actually a matter of עבר vs. הווה which is potentially a serious error. This matter is in fact discussed extensively in this essay. I am not familiar with the author but he seems to have quite an extensive library of דקדוד essays.

As is discussed in the essay, a קמץ would imply the past tense whereas the סגול would imply present. The question then arises - why is the present tense used when the phrase is clearly referring to the past. He does address this but in the end, I would suggest that it is reasonable to assume that since the error made actually transformed the word to the past, which is the actual meaning of the phrase as a whole, the error is not as egregious as once thought. Certainly, it should be corrected on the spot but perhaps forgivable after the fact.

This discussion ties in with another timely discussion involving the phrase נעשה נס in מעוז צור.

The Great דישון Confusion

Trying to follow עשו's three-dimensional family tree is hard enough. Following the offspring of שעיר החורי which follow the listing of עשו's is made equally difficult by the recurrence of the name דישן. Sei'ir named his fifth child דִשׁוֹן. Then, in a stunt mimicked by the Saskatchewan Roughriders and Ottawa Rough Riders of the Canadian Football League thousands of years later, he named his seventh child דִישָׁן. Both appear in ל"ו:כ"א and later on in ל. Fair enough. We let the CFL get away with it, we can let שעיר get away with it as well. However, the confusion grows when the פסוקים list the grandchildren of שעיר. In פסוק כ"ה, his fourth child, ענה, decides that there are simply not enough דישן's in the family and names his son דִּשֹׁן as well. But when the Torah lists the children of שעיר's fifth child (פסוק כ"ו), formerly referred to as דִשׁוֹן, he is referred to there as דִישָׁן. Two פסוקים later, his brother is called דִישָׁן as well. This is more confusing than the CFL (The CFL had eight teams; שעיר only had seven children.)

The גר"א suggests that the spelling of the names is dependent on the placement of the word in the פסוק. If the word appears at a principal stop, that is, either the end of the פסוק or the אתנחתא that signifies the principal pause in the פסוק, then it is written דִישָׁן. When it is not, it is written דִשׁוֹן. When we are introduced to them, the fifth son is at the beginning of the pasuk and thus is written דִשׁוֹן. The seventh is on the אתנחתא in the פסוק and thus, is written דִישָׁן. When listing their children, both appear in the middle of the פסוק and therefore, both were written דִישָׁן. The proof to this theory is that in דברי הימים א א:ל"ח both are written דִשׁוֹן because both are not at the end or middle of the פסוק.

The only difficulty with this is that in דִישָׁן ,פסוק כ"ח appears on a טפחא note, not אתנחתא, an apparent violation of the גר"א's rule. To reconcile this problem, we must turn to אמת ליעקב in פרשת בהעלתך where he writes that when a פסוק does not contain an אתנחתא, the טפחא may take on the roll of the primary pause as in במדבר ט:ב and י"ג:ח. Here, too, the טפחא, in the absence of an אתנחתא, takes on the roll of the primary pause and turns דִשׁוֹן into דִישָׁן.

In the end, שעיר's fifth and seventh sons were both named דִשׁוֹן but that name changed to דִישָׁן based on the placement in the pasuk just as many other words have a vowel changed to a קמץ when at the end or middle of the פסוק. The גר"א, however, did not forget about ענה's son in פסוק כ"ה. He was also named דִשׁוֹן. But he was a different kind of a דִשׁוֹן. He was a דִשׁוֹן that didn't change despite the placement in the pasuk. So, here, and in דברי הימים א א:מ"א, even though his name falls on an אתנחתא, it is written דִשׁוֹן. That's one confusing family.

Qualification of the אהוי rule

I have recently been asked on a number of occasions regarding apparent exceptions to the אהוי rule which is that if a word ends with one of those letters, it will remove an expected דגש at the beginning of the next word. This is provided that the first word is connected to the second by means of a טעם משרת such as a מרכא, rather than a pausal note like an אתנחתא or טפחא.

The first example was in ויצא:

ל:טז ...וַתֹּ֨אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא

The י does not remove the דגש from the תּ even though it has a מונח which functions as a משרת.

Another example on which this question was raised was in אחרי מות:

יח:ה ...וָחַ֣י בָּהֶ֑ם

Again, the דגש remains in the בּ.

This phenomenon is interestingly observed in בחוקתי. The first mention of the word בחוקתי is on a טפחא which is a מפסיק anyway. But when it is mentioned in the negative portion, we find:

כו:טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ

The מונח is a משרת but the תּ keeps its דגש.

It is important to forget about the actual letters for a moment. The essence of this rule is that it is applied when the first word ends with a vowel. This best way to understand this apparent anomaly is to observe a similar paradigm we find the English language with the letter Y. It can function as a consonant, as in yes or year, but can also be used as a vowel, as in the word gym or psychology. When the י extends a vowel sound, which would seem to be only after a צירי or חיריק, it functions as a vowel. However, after any other vowel, the function of the י is clearly a consonant, closing the syllable. Therefore, the אהוי rule would not apply. 

(Now, this applies to צירי and חיריק because they both end with a י sound. That is why the י is said to extend or fill the vowel. If one pronounces a חולם "oy," shouldn't it apply there, too, whereas if you pronounce it "oh," it would not. As per the comments below, דברים ד:ח וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל is a good example. If this theory is correct it would prove the "oy" pronunciation to be incorrect. But I'm not fully convinced myself.)

Come on, People! Part II

[5772] This past  שבת, after the shul's official מנחה, I was sticking around to learn a little when a group from a בר מצוה came in and started another מנין. They didn't really have someone to lain. I happen to know the first עליה of ויצא but there was someone else who "offered" so I let him do it. He definitely ran into some difficulty which I do not fault him for. But then he said וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמַר  - instead of וַיֹּאמֶר. Yes, imagine the horror! Unfortunately, someone in the crowd had the audacity to call out the correction - and he was quite adamant about it. I tried my hardest to drown him out and assert that it made no difference and he should just go on. But he actually went back and repeated the entire פסוק. It's bad enough to make such a correction under normal circumstances. But certainly, when the בעל קריאה is already nervous because he does not know it so well and is up there as a last resort - these corrections are more than unnecessary. I really wanted to go up to the "correcter" afterwards and kindly explain that the difference between וַיֹּאמַר and וַיֹּאמֶר is about the same as the difference between מִצְרָיִם and מִצְרַיִם. But I could not gather the courage.

Addnedum 5780: Someone actually asked me why it is not וַיֹּאמַר. We do sometimes see words take on the pausal form, even if not on an אתנחתא or סוף פסוק. (Incidentally, the actual trop on this word is a matter of dispute.) It turns out it's not so simple. Maybe I can cover it in another post.

A reader recently (5781) contacted me and provided a very clear analysis of different used of וַיֹּאמַר and when it might actually be מעכב:

My own observation is that one of the uses of  וַיֹּאמַר rather than וַיּאמֶר is stylistic, namely when an additional verb is assigned to the subject. Here are some examples:

 

בראשית יד:יט  וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר:  בָּרוּךְ אַבְרָם 

בראשית יח: כג  וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר

 במדבר כג:יב  וַיַּעַן, וַיֹּאמַר:  הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים

שופטים כ:ד  וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי, אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה--וַיֹּאמַר

 

This style is not followed, however, when ויאמר is followed by an infinitive, such as ל... or לו or אליו, as in:

 

 בראשית כז:לז  וַיַּעַן יִצְחָק וַיּאמֶר לְעֵשָׂו

 

 I found only one exception to this rule in Chumash, where even though there is another verb, plus no infinitive after the ויאמר, the nikud is וַיּאמֶר:

 

בראשית מ:יח  וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם:

 

(In the rest of Tanach, my Concordance tells me that there are 32 more instances of ויען...ויאמר, but I have not gone through them to see whether in those cases the ויאמר is always followed by an infinitive.)

 

But another use of vayoMAR vs. vayoMER might warrant correction in instances where וַיֹּאמַר occurs. When ויאמר is followed by a name, וַיֹּאמַר makes it very clear, by the pause, that the one named is not the one speaking, but part of the quote. This happens often when it’s Hashem or Elokim that is the word following ויאמר:

 

 בראשית יח:ג 

וַיֹּאמַר  ה' אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ

 

Viz., it should not be understood as "And Hashem said, "If I have found favor in your eyes...". It should be read and understood as, "And he said, "Hashem, if I have found favor in your eyes...".

 

Another example:

בראשית טז:ח וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי-מִזֶּה בָאת

 

— וַיֹּאמַר tells you not to read the verse as saying, “And Hagar said, ‘Servant maid of Sarai, from where are you coming?” but rather, “And he said, “Hagar, servant maid of Sarai…’ ”

 

This example also shows that scripture uses וַיֹּאמַר for this purpose even when other indicators already make it clear. After all, the masculine ויאמר rather than the feminine ותאמר already makes it clear that it is not Hagar speaking.

 

In the pasuk you write about, וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' במקום הזה, there is apparently no fear that one would think that "אכן" is the name of a person, so writing וַיֹּאמַר  would be unnecessary.

In conclusion, I stand by my assertion that the correction in this case was clearly unwarranted. However, my assertion that the difference between the two is universally insignificant was also equally faulty.