דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת ויגש ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שוי"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע: וְיָשַׁבְתָּ וְכִלְכַּלְתִּי וְנָתַתִּי וְקִבַּצְתִּי וְהֵבֵאתִי וְהוֹשַׁעְתִּי וְטִהַרְתִּי וְכָרַתִּי וְהִרְבֵּיתִי
מד יח –יִחַר הטעם ביו"ד מלעיל.
מד כג יֵרֵד יו"ד ורי"ש בצירי הטעם ברי"ש מלרע.
מה א –עָמַד והטעם בעי"ן נסוג אחור.
מה ב בִּבְכִי: בי"ת שנייה בשווא נח ובמלרע
מה ה אַל-תֵּעָצְבוּ': מונח רביע באותה תיבה, יש לקרא בהעמדה קלה בעי"ן וצד"י בשווא נע כמובן.
מה יב הַֽמְדַבֵּר: המ"ם בשווא נע
מה יד בִנְיָֽמִן-אָחִיו: געיה בי"ד הראשונה
מה טו וְאַחֲרֵי כֵן: טעם נסוג אחור לאל"ף
מה כג כְּזֹאת הכ"ף בשוא.
מו א בְּאֵרָה שָּׁבַע: דגש חזק בשי"ן מדין אתי מרחיק.
מו ד 'אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה': תיבה אנכי ברביעי לפי ברויאר ואחרים, על פי תורה קדומה, במונח. בחלק הדקדוק מסביר כך: תיבת 'אנכי' בשופר הולך ברב התיגאן המדוקדקות, לא ברביע, להורות גודל וחוזק שיתוף ודיבוק השכינה ביעקב אבינו, עכ"ל. א"ה: להוציא מכל ספק, אנו נוהגים כספרים המדויקים שבידינו. וכבוד המהרי"ץ בעל חלק הדקדוק במקומו מונח. א.ל. וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה: טעם טפחא בתיבת וְאָנֹכִי
מו יב וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח: טעם טפחא בתיבת וְשֵׁלָה מיקום הטפחא מתערב במכוון על מנת להבחין בין שלה שהוא בן בת שוע לבין אחיו שהם בני תמר
מו יג וּפֻוָה הוי"ו ללא דגש.
מו כ יָֽלְדָה-לּוֹ: געיה ביו"ד והלמ"ד בשווא נע. אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (בקריאה "ישראלית": ASENAT).
מו כו הַבָּאָה מלרע הטעם באל"ף; מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב: טעם טפחא בתיבת מִלְּבַד
מו כז הַבָּאָה מלעיל הטעם בבי"ת.
מו כז 'אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם': בחלק הדקדוק של תורה קדומה, הערה מעניינת שיש בה כדי להבהיר כיצד להבדיל בקריאה בין 'לו' ל'לא': יש להאריך מעט בתיבת 'לו', דלא לישתמע לשון שלילה. א"ה: לנו אין מסורת המבחינה. א.ל.
מו כח גֹּשְנָה הטעם בגימ"ל והשי"ן בשוא נח.
מו כט וַיֶּאְסֹר האל"ף בשוא נח ולא בחטף-סגול.
מו לא וְאֹֽמְרָה המ"ם בשוא נע, מי שקורא בשוא נח עלול להישמע וְאָמְרָה בקמץ חטוף במשמעות וֶאֱמוֹר! אֵלָיו בזקף, לא ברביע.
מו לב 'וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן': תיבה 'רעי' טעם נסוג אחור לרי"ש, במלעיל וכן הוא להלן פס' לד כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן.
מז ג רֹעֵה צֹאן: בניגוד לסעיף הקודם, אין כאן טעם נסוג אחור לרי"ש. טעם מהפך (שופר הולך) מתחלף למרכא לפני פשטא כאשר ההברות המוטעמות סמוכות זו לזו כגון בר' כו ח 'אָֽרְכוּ לוֹ שָׁם' וכדו' שילוב הטעמים מרכא-פשטא מקל על הקורא להטעים שתי הברות סמוכות.
מז ד 'לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ': 'בארץ' 'באנו', שתי התיבות במלעיל. זרקא וסגול אינם מראים את מקום ההטעמה, אלא, מיקומם במילה קבוע מעל האות האחרונה, משמאלהּ.
מז ז וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מז ח כַּמָּה הטעם במ"ם
מז ט וּמְאַת ... מְעַט: לקוראים בהברה ארצישראלית, עליהם להבחין בין השניים, לכל הפחות על ידי ביטוי העי"ן שבשני
מז יא רַעְמְסֵס העי"ן בשוא נח והמ"ם אחריה בשוא נע, לעומת רַעַמְסֵס עי"ן בפתח ומ"ם בשוא נח.
מז יג וַתֵּלַהּ הטעם בתי"ו והה"א מופקת כי היא שורשית.
מז יח 'גְּוִיָּתֵנוּ': הוא"ו בחירק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'!
מז כא 'לֶעָרִים': געיה בלמ"ד, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדיל בין הסגול המיודע לבין השווא שאיננו מיודע לֶ – לְ
מז יח וַיֹּאמְרוּ לוֹ: טעם נסוג אחור ליו"ד. גְּוִיָּתֵנוּ: הוא"ו בחיריק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'
מז כד וּֽלְאָכְלְכֶם': געיה בשורק והלמ"ד אחריה בשווא נח[1].
מז כה הֶחֱיִתָנוּ: היו"ד בחיריק, יש לקרא הֶחֱ-יִתָנוּ, אין צורך לעצור אחרי החי"ת אבל יש להקפיד לקרא את היו"ד מנוקדת בחיריק
בהפטרה יחזקאל לז
טז לִֽיהוּדָה: הלמ"ד בחירק מלא
יח וְכַֽאֲשֶׁר: העמדה קלה בכ"ף למנוע הבלעת האל"ף החטופה
כא הָֽלְכוּ-שָׁם: געיה בה"א
כב יִֽהְיוּ-עוֹד: געיה ביו"ד הראשונה. יֵחָצוּ: טעם נסוג אחור לחי"ת
כג יִֽטַּמְּאוּ: היו"ד בחיריק, הקורא בשווא עלול לשבש את צורת הפועל מסביל לפעיל
כה יָֽשְׁבוּ-בָהּ: געיה ביו"ד
כז לֵאלֹהִים: האל"ף כלל אינה נשמעת
ראשון של ויחי:
מז ל אֶעֱשֶׂה העי"ן בחטף סגול ולא בשוא נח.
מח ג וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מח ה יִֽהְיוּ-לִֽי׃ געיה ביו"ד הראשונה
מח ז מֵתָה: במלעיל, הקורא מלרע משנה מעבר לבינוני
מח ט אֲשֶׁר-נָֽתַן-לִי: געיה בנו"ן הראשונה. קָֽחֶם-נָא: געיה בקו"ף. וַאֲבָרְכֵֽם׃ הרי"ש בשווא נע ולא בחטף. הכ"ף בצירי[2]
א"ה: ראה בסוף התנ"ך מוסד הרב קוק של ברויאר עמ' תג "געיה כבדה בלתי סדירה יכולה לבוא בכל הברה סגורה, שאיננה ראויה לגעיה אחרת" ובין הדוגמאות: "וּֽבְשִׁלְיָתָהּ".
[2]
בחומשי היידנהיים ואברכֶם בכ"ף סגולה, גם קורן במהדורתם הראשונה (כמדומה מהדורת פרסומת לפני כ45 שנה) סיגלו את הכ"ף. מאוחר יותר שינוהו לצירי.
מילים שוי"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע: וְיָשַׁבְתָּ וְכִלְכַּלְתִּי וְנָתַתִּי וְקִבַּצְתִּי וְהֵבֵאתִי וְהוֹשַׁעְתִּי וְטִהַרְתִּי וְכָרַתִּי וְהִרְבֵּיתִי
מד יח –יִחַר הטעם ביו"ד מלעיל.
מד כג יֵרֵד יו"ד ורי"ש בצירי הטעם ברי"ש מלרע.
מה א –עָמַד והטעם בעי"ן נסוג אחור.
מה ב בִּבְכִי: בי"ת שנייה בשווא נח ובמלרע
מה ה אַל-תֵּעָצְבוּ': מונח רביע באותה תיבה, יש לקרא בהעמדה קלה בעי"ן וצד"י בשווא נע כמובן.
מה יב הַֽמְדַבֵּר: המ"ם בשווא נע
מה יד בִנְיָֽמִן-אָחִיו: געיה בי"ד הראשונה
מה טו וְאַחֲרֵי כֵן: טעם נסוג אחור לאל"ף
מה כג כְּזֹאת הכ"ף בשוא.
מו א בְּאֵרָה שָּׁבַע: דגש חזק בשי"ן מדין אתי מרחיק.
מו ד 'אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה': תיבה אנכי ברביעי לפי ברויאר ואחרים, על פי תורה קדומה, במונח. בחלק הדקדוק מסביר כך: תיבת 'אנכי' בשופר הולך ברב התיגאן המדוקדקות, לא ברביע, להורות גודל וחוזק שיתוף ודיבוק השכינה ביעקב אבינו, עכ"ל. א"ה: להוציא מכל ספק, אנו נוהגים כספרים המדויקים שבידינו. וכבוד המהרי"ץ בעל חלק הדקדוק במקומו מונח. א.ל. וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה: טעם טפחא בתיבת וְאָנֹכִי
מו יב וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח: טעם טפחא בתיבת וְשֵׁלָה מיקום הטפחא מתערב במכוון על מנת להבחין בין שלה שהוא בן בת שוע לבין אחיו שהם בני תמר
מו יג וּפֻוָה הוי"ו ללא דגש.
מו כ יָֽלְדָה-לּוֹ: געיה ביו"ד והלמ"ד בשווא נע. אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (בקריאה "ישראלית": ASENAT).
מו כו הַבָּאָה מלרע הטעם באל"ף; מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב: טעם טפחא בתיבת מִלְּבַד
מו כז הַבָּאָה מלעיל הטעם בבי"ת.
מו כז 'אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם': בחלק הדקדוק של תורה קדומה, הערה מעניינת שיש בה כדי להבהיר כיצד להבדיל בקריאה בין 'לו' ל'לא': יש להאריך מעט בתיבת 'לו', דלא לישתמע לשון שלילה. א"ה: לנו אין מסורת המבחינה. א.ל.
מו כח גֹּשְנָה הטעם בגימ"ל והשי"ן בשוא נח.
מו כט וַיֶּאְסֹר האל"ף בשוא נח ולא בחטף-סגול.
מו לא וְאֹֽמְרָה המ"ם בשוא נע, מי שקורא בשוא נח עלול להישמע וְאָמְרָה בקמץ חטוף במשמעות וֶאֱמוֹר! אֵלָיו בזקף, לא ברביע.
מו לב 'וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן': תיבה 'רעי' טעם נסוג אחור לרי"ש, במלעיל וכן הוא להלן פס' לד כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן.
מז ג רֹעֵה צֹאן: בניגוד לסעיף הקודם, אין כאן טעם נסוג אחור לרי"ש. טעם מהפך (שופר הולך) מתחלף למרכא לפני פשטא כאשר ההברות המוטעמות סמוכות זו לזו כגון בר' כו ח 'אָֽרְכוּ לוֹ שָׁם' וכדו' שילוב הטעמים מרכא-פשטא מקל על הקורא להטעים שתי הברות סמוכות.
מז ד 'לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ': 'בארץ' 'באנו', שתי התיבות במלעיל. זרקא וסגול אינם מראים את מקום ההטעמה, אלא, מיקומם במילה קבוע מעל האות האחרונה, משמאלהּ.
מז ז וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מז ח כַּמָּה הטעם במ"ם
מז ט וּמְאַת ... מְעַט: לקוראים בהברה ארצישראלית, עליהם להבחין בין השניים, לכל הפחות על ידי ביטוי העי"ן שבשני
מז יא רַעְמְסֵס העי"ן בשוא נח והמ"ם אחריה בשוא נע, לעומת רַעַמְסֵס עי"ן בפתח ומ"ם בשוא נח.
מז יג וַתֵּלַהּ הטעם בתי"ו והה"א מופקת כי היא שורשית.
מז יח 'גְּוִיָּתֵנוּ': הוא"ו בחירק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'!
מז כא 'לֶעָרִים': געיה בלמ"ד, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדיל בין הסגול המיודע לבין השווא שאיננו מיודע לֶ – לְ
מז יח וַיֹּאמְרוּ לוֹ: טעם נסוג אחור ליו"ד. גְּוִיָּתֵנוּ: הוא"ו בחיריק חסר, היו"ד בקמץ ודגש חזק, אין לקרא 'גוִי-אָתֵנו' אלא 'גוִיְ-יָתֵנו'
מז כד וּֽלְאָכְלְכֶם': געיה בשורק והלמ"ד אחריה בשווא נח[1].
מז כה הֶחֱיִתָנוּ: היו"ד בחיריק, יש לקרא הֶחֱ-יִתָנוּ, אין צורך לעצור אחרי החי"ת אבל יש להקפיד לקרא את היו"ד מנוקדת בחיריק
בהפטרה יחזקאל לז
טז לִֽיהוּדָה: הלמ"ד בחירק מלא
יח וְכַֽאֲשֶׁר: העמדה קלה בכ"ף למנוע הבלעת האל"ף החטופה
כא הָֽלְכוּ-שָׁם: געיה בה"א
כב יִֽהְיוּ-עוֹד: געיה ביו"ד הראשונה. יֵחָצוּ: טעם נסוג אחור לחי"ת
כג יִֽטַּמְּאוּ: היו"ד בחיריק, הקורא בשווא עלול לשבש את צורת הפועל מסביל לפעיל
כה יָֽשְׁבוּ-בָהּ: געיה ביו"ד
כז לֵאלֹהִים: האל"ף כלל אינה נשמעת
ראשון של ויחי:
מז ל אֶעֱשֶׂה העי"ן בחטף סגול ולא בשוא נח.
מח ג וַיְבָרֶךְ: במלעיל
מח ה יִֽהְיוּ-לִֽי׃ געיה ביו"ד הראשונה
מח ז מֵתָה: במלעיל, הקורא מלרע משנה מעבר לבינוני
מח ט אֲשֶׁר-נָֽתַן-לִי: געיה בנו"ן הראשונה. קָֽחֶם-נָא: געיה בקו"ף. וַאֲבָרְכֵֽם׃ הרי"ש בשווא נע ולא בחטף. הכ"ף בצירי[2]
א"ה: ראה בסוף התנ"ך מוסד הרב קוק של ברויאר עמ' תג "געיה כבדה בלתי סדירה יכולה לבוא בכל הברה סגורה, שאיננה ראויה לגעיה אחרת" ובין הדוגמאות: "וּֽבְשִׁלְיָתָהּ".
[2]
בחומשי היידנהיים ואברכֶם בכ"ף סגולה, גם קורן במהדורתם הראשונה (כמדומה מהדורת פרסומת לפני כ45 שנה) סיגלו את הכ"ף. מאוחר יותר שינוהו לצירי.
No comments:
Post a Comment