דקדוקי מילים שמות סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי משמעות בפרשת שמות ובהפטרות. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע וְאָמַרְתִּי וְאָסַפְתָּ וּבָאתָ וְשָׁלַחְתִּי וְהִכֵּיתִי וְנָתַתִּי וְלָקַחְתָּ וְשָׁפַכְתָּ וְשַׂמְתָּ וְהוֹרֵיתִי וְדִבַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ

א ג יִשָּׂשכָר כבר כתבנו בפרשיות ויצא-וישלח-ויגש-ויחי לקרוא יִשָּׂכָר והשי"ן השנייה כאילו אינה קיימת.
א י הָבָה נִֽתְחַכְּמָה הנו"ן רפויה[1].

א יא עַנֹּתוֹ יש להדגיש את הנו"ן להבדיל בין 'ולא יכלו אחיו לַעֲנוֹת אותו' לבין 'וישכב אותה וַיְעַנֶּהָ', מלשון עינוי.
רַעַמְסֵס העי"ן בפתח והמ"ם בשוא נח. במקומות האחרים העי"ן בשוא נח והמ"ם בשוא נע.
א טו יח כ לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בלמ"ד. (תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק עמו' תד)
א טז וָחָיָה הוי"ו קמוצה, מלעיל הטעם בחי"ת והיו"ד רפויה ללא דגש.
א יז וַתִּירֶאןָ האל"ף נחה אינה נקראת כאילו כתוב וַתִּירֶןָ, מי שקורא את האל"ף וַתִּרְאֶינָה עובר למשמעות ראייה. הַֽמְיַלְּדֹת הַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בה"א.
א יט הַמְיַלְּדֹת המ"ם ללא דגש ובשוא נח.
א כ וַיֵּיטֶב היוד הראשונה בצירי ולא בחירק (השנייה נחה – לא מבוטאת).
א כא כִּֽי-יָרְאוּ: הרי"ש בשווא נע, שווא נח משבש את המשמעות.
ב ג הַצְּפִינוֹ הצד"י דגושה ובשוא נע, אין דגש בפ"א.
תֵּבַת גֹּמֶא שתי המילים מלעיל הטעם בתי"ו ובגימ"ל. וַתַּחְמְרָהֿ אין מפיק בה"א.
ב ז הָעִבְרִיֹּת כב נָכְרִיָּה׃ הרי"ש בחירק חסר והיו"ד אחריה בדגש חזק וחולם (אין לקרוא כאילו יש שם אל"ף).
ב ט וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ: טעם טפחא בתיבת וַאֲנִי
ב יד הַלְהָרְגֵנִי הלמ"ד ללא דגש בשוא נח. הה"א השניה בקמץ חטוף (קטן).
ב יז וַיְגָרְשׁוּם הרי"ש בשוא נע לא בחט"ף, גם אין געיא בלנינגרד.
ב כ וְיֹאכַל לָֽחֶם: טעם נסוג אחור ליו"ד

ב כד אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶֽת-יַעֲקֹב׃ על פי רב מוטעם טפחא, מרכא סו"פ. על פי תורה קדומה: "הטפחא בתיבת 'יצחק'.
ג ז עֳנִי העי"ן בחטף קמץ והטעם בנו"ן. נֹֽגְשָׂיו: הגימ"ל בשווא נע והשֹי"ן שמאלית, בדומה לו גם בהמשך ה ו אֶת-הַנֹּגְשִׂים
ג ח וּֽלְהַעֲלֹתוֹ: ול-ה-ע-ל-תו, למ"ד שווא נח, געיה בה"א, עי"ן בחטף[2].
ג ט בָּאָה הטעם בבי"ת מלעיל לשון זמן עבר.
ג יא אָנֹכִי הטעם בנו"ן בגלל ההפסק.
ג יג וְאָֽמְרוּ-לִי: געיה באל"ף
ג טו כֹּֽה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּֽה במקף ולא במונח.
ג יח הָֽעִבְרִיִּים: הרי"ש בחיריק חסר והיו"ד אחריה דגושה ובחיריק מלא, אין לקרוא 'העברים'
ג כ נִפְלְאֹתַי הת"ו בפתח ולא בקמץ. אין להשגיח בקמץ של "קורן" או סימנים[3] וכד'.
אֶעֱשֶׂה עיין בפרשת ויחי. העי"ן בחטף סגול ואין להשגיח בשוא של קורן והנגררים אחריו! יש עדות שבכא"צ העי"ן בחטף סגול.
ג כא הָֽעָם-הַזֶּה געיה בה"א של 'העם'.
ג כב תֵלֵכוּן מלרע (וכן תשמעון תשובון וכו').
ג ז שָׁבָה מלעיל (זמן עבר).
ד ד וַיַּחֲזֶק בּוֹ: המילים אינן מוקפות, הטעם נסוג ליו"ד.
ד ו הָֽבֵא-נָא: געיה בה"א
ד ט הַיְאוֹר יו"ד בשוא נח.
ד יא מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם מונח מונח זרקא סגול, אין להחליף את המונח השני במקף ולחבר את שתי התיבות אלא להרחיב.
ד טו וְהָיָה הוּא: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה. תִּֽהְיֶה-לּוֹ: געיה בתי"ו. לֵאלֹהִֽים׃ האל"ף כלל אינה נשמעת
ד יח אֵלֲכָה נָּא על פי רב תיבה 'נא' מוטעמת ברביע, על פי תורה קדומה, זקף.
ד יט הַֽמְבַקְשִׁים: המ"ם בשווא נע
ד כג שַׁלַּח: יש להקפיד להדגיש את הלמ"ד, לשון צווי [פיעל] ולא לשון עבר [קל].
ד לא אֶת-עָנְיָם עי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בקמץ. יש לקרא עוֹנ-יָם
ה ג נֵלֲכָה נָּא: טעם נסוג אחור לנו"ן והלמ"ד בשווא נע
ה יג כַּלּוּ: במלרע ודגש חזק בלמ"ד
ה כא יֵרֶא הטעם ביו"ד מלעיל.
ה כב לָמָה הראשון הטעם במ"ם ללא דגש; לָמָּה זֶּה הטעם בלמ"ד והמ"ם דגושה.
ו א עַתָּה: אולי זה טריוויאלי למדי לבקש להקפיד על קריאת העי"ן, אבל האל"ף במקומה משנה את המשמעות באופן מצמרר...

הפטרת שמות – אשכנז ישעיה כז
כז ז הַכְּמַכַּת ה"א בפתח וכ"ף דגושה.
כז ח בְּסַאסֳּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה: הסמ"ך השנייה בשוא נע לא לקרותה כמו חולם. הלמ"ד רפויה במדויקים[4] ולכן היא בשוא נח. במילים הנגמרות ֶנָּה הנו"ן דגושה, אבל אין מפיק בה"א.
כז יג וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ לא מארץ.
כח ב בְּיָד לא בַּיָּד.
כח ד צִיצַת הצד"י השניה בפתח (יש חומשים שהשתבשו). כְּבִכּוּרָהּ מפיק בה"א.
כח ה לִשְׁאָר אל"ף קמוצה לא שאֵר. לַיּוֹשֵׁב הלמ"ד בפתח לא בשוא.
כח ו שָׁעְרָה העי"ן בשוא נח לא בחטף.
כח ז שָׁגוּ תָּעוּ פָּקוּ כולן מלרע.

ספרדים דברי ירמיהו ירמיה א
א א יִרְמְיָהוּ: המ"ם בשווא נע למרות מה שנהוג בקרב רוב האנשים לקרא כאילו יש שם חירק
א ב לְמָלְכֽוֹ׃ המ"ם בקמץ קטן
א ג בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ: השי"ן בחיריק חסר והיו"ד דגושה וקמוצה, נכון הדבר גם לגבי צִדְקִיָּהוּ
א ה אֶצָּרְךָ: הצד"י בקמץ קטן
א ו אֲהָהּ יש לבטא את שתי ההאי"ן ולא לקרותן כאל"ף.AHAH ולא AA
א ט וַיַּגַּע: במלרע. היו"ד בפתח לא בחירק!
א י לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ בשתי המילים התי"ו רפויה. וּלְהַאֲבִיד: הלמ"ד בשווא נח ויש להעמיד קלות את קריאת הה"א למנוע הבלעת האל"ף החטופה: ול-ה-אביד
א יא עַל-דְּבָרִי רי"ש בחירק ולא דְּבָרַי.
א טו הִנְנִי כבר אמרנו כמה פעמים שהשוא הוא נח, ואפשר לבטאו כך. וּבָאוּ הטעם בבי"ת מלעיל.
א טז לֵאלֹהִים: יש לקרוא ללא אל"ף לֵלֹהים
א יז תֶּאְזֹר: האל"ף בשווא נח. אֲצַוֶּךָּ: כ"ף סופית מודגשת
א יט וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: טעם נסוג אחור ליו"ד והכ"ף אחריה בשווא נע
ב ב וְֽקָרָאתָ: במלעיל[5]!
ב ג יִשְׂרָאֵל לַה' להזהר מהבלעת למ"ד (רווח בין הדבקים), האל"ף של שם ה' אינה נשמעת. יֶאְשָׁמוּ: האל"ף בשווא נח

תימנים יחזקאל טז
טז ד לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ: שני הקמצין בשתי המילים הם קמצים חטופים (קטנים) נקראים כחולם. שתי הרישי"ן דגושות.
הֻמְלַחַתְּ החי"ת בפתח לא לקרוא הֻמְלַחְתְּ.
טז ו ׃ וָאֶעֱבֹר וָֽאֶרְאֵךְ וָאֹמַר וָאֹמַר: בכולן וי"ו קמוצה והטעם באל"ף, בבריתות מברך הברכות משתבש לרוב בזה[4]....

ראשון של וארא
מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי
ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.
ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.[1] לפי כללי אתי מרחיק האות היא דגושה רק אם היא מוטעמת. לשיטת תנ"ך קורן, די אם היא בגעיא להדגישה. אבל בספרינו המדויקים היא רפויה וכן בכתר ארם צובא! (הערת הר"מ ארנד).[2] במילה זו כיון שיש געיא-מתג בוי"ו בראש המילה, לא סומנה געיא בהמשך. אבל זה מקום ראוי לגעיא בגלל החטף שאחריו וריחוקו מהטעם. א.ל.[3] בתשובה לשאלה, נפוצים תיקוני סופרים וקוראים שונים. רובם על פי תנ"ך קורן, בלא יודעים שהמהדורות על פי כא"צ של ברויאר ובר אילן מדויקים לאין ערוך יותר מקורן, וכמו שהוסבר כאן כבר כמה פעמים. לכן כשאני כותב "קורן" כוונתי בו זמנית גם לסימנים ולאיש מצליח (ב"תיקון" זה נוספו זיופים מסברא ללא מקור) וכד'. כמדומה יש תיקון בהוצאת יריד הספרים לפי ברויאר.[4] [3] לא להשגיח בספרים ותיקוני קוראים למיניהם המדגישים את הלמ"ד.[5] כאן קשה לקבוע כי תלישא קטנה תמיד מסומנת באות האחרונה, אבל מילה זו מופיעה גם במקומות אחרים ושם הטעם הוא ברי"ש.[4] ומכאן שרצוי לברר לפני שמכבדים מישהו בברכות, גם אם הוא תלמיד חכמים, שאין הוא משתבש בלשונו. ואם הוא משתבש - אין לשאת פנים לאיש ולא להסס ולתקן אותו.