נר תמיד

There is a custom to include a light in every shul which is on constantly, called a נר תמיד. Most people are aware of this. So what's the problem? I think that is what leads to a very popular misreading of a פסוק at the beginning of תצוה which is also found in אמור.

 לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד

I think people automatically group the two words נר תמיד together in their minds and thus read it with a טפחא on להעלות and a מרכא on נר which is incorrect. It does change the meaning ever so slightly but I would never correct that on the spot. Maybe after the fact, I would point it out.

שם and שמה

(ל:י"ח)

ונתת שמה מים

(מ:ל)

ויתן שמה מים

(מ:ז)

ונתת שם מים

All three of the above פסוקים refer to the setting up of the כיור. The simple question is: What is the difference between שם and שמה?

As the comments below indicate, there doesn't seem to be any difference between the two. But this is always what I ask when I encounter things like this: "If there's a difference - what is it? If there's no difference - why are they different?"

Of plurals and singulars

As part of the process of producing the priestly vestements, פסוק כ"ח:מ commands "ולבני אהרן תעשה כתנות", and for the sons of Aharon you shall make tunics. This can be interpreted in two ways - one tunic for each כהן or many tunics for each כהן. This is the subject of a dispute in ירושלמי יומא ג:ו. The רבנן hold two tunics for each כהן and ר' יוסי holds one tunic for each כהן suffices.

In the .גמרא מגילה ז we find רב יוסף learns that when it says in מתנות לאביונים in מגילת אסתר it means 2 total מתנות for 2 אביונים - only one for each poor person. טורי אבן in חגיגה and אבני שהם in מגילה (same author) comment that this גמרא goes like ר' יוסי in the ירושלמי who holds one tunic for each כהן. However, asks מצפה איתן in מגילה, from תוספות in .חגיגה ג we see that the הלכה in regards to the dispute in the ירושלמי is like the רבנן - two tunics for each כהן. If רב יוסף in מגילה is going only according to ר' יוסי then it is not in accordance with הלכה!

מצפה איתן answers from פרי חדש אורח חיים תרצ"ד who writes that if the פסוק had written "ולאביונים מתנות" then it would have implied two to each but now that it says it the other way around it only means one to each. Therefore, the rule is that if the subject is written before the object then it may imply that to these subjects you will give (plural) objects to each. That then is the subject of dispute in ירושלמי where the פסוק in question is "ולבני אהרן תעשה כתנות", the subject coming before the object. However, with מתנות לאביונים where the object comes first, it means that these objects shall be distributed amongst the following subjects and everyone will agree that it is one per person. [This also explains why the גמרא in יומא entertains the possibility that there were two lots on each goat in the יום כפור procedure because the pasuk is "על שני השעירים גורלות," the subject before the object.]

תרשיש ושהם

(כ"ח:כ)

והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה

In the listing of the stones on the חושן there is a difference between the last row and the other three. The last row is "תרשיש ושהם וישפה" There is a וי"ו before the second stone as well as the third. In the other three rows, the וי"ו appears only before the last stone. משך חכמה points out that the reason for this is as we find in קריאת שמע, that certain groups of words have the first word beginning with the same letter as the next word like "על לבבכם" and therefore must be very carefully differentiated. So, too, here תרשיש and שהם have the same problem. Therefore, in order to differentiate between the two, 'ח told Moshe "תרשיש ושהם" so he would not get mixed up.

The difficulty is, however, that in (פקודי (ל"ט:י"ג the list does not contain a וי"ו before שהם. Although משך חכמה does make mention of this fact he does not clearly indicate why that is. ר' ברוך אפשטין, in ברוך שאמר, gives an answer. In ה', תצוה is talking to משה. Therefore, it was important there to differentiate between the two so that there is no confusion. In פקודי, however, the Torah is merely giving a recount of events so it was not imperative to place a וי"ו in the middle.

One of the members of the חבורה where I heard this brought up an interesting point. At the beginning of שמות we seem to find a similar phenomenon. When listing the sons of יעקב a וי"ו is only used for the last name in each פסוק. Except for א:ד, where there is a וי"ו before נפתלי. It would seem that this is to differentiate between the נו"ן at the end of דן and the נו"ן at the beginning of נפתלי. However, here it seems only to be giving a recount and there is no one speaking to anyone. I do not know an answer to that problem.

Any suggestions?

The Lord and the Rings

If you can give me a consistent explanation for this, I just might consider bringing your clothes to the bathhouse for you (:סנהדרין ס"ב). I noticed a very intriguing discrepancy in the תורה's description of the rings that were affixed to the various vessels that required them. In some instances, no specific purpose was given for the rings but in most cases, it was stated that the purpose of the rings was to house the staves. I have constructed a table (without rings) detailing the exact wording for each vessel for both the commandment and the actual manufacturing.

עשיה	צווי
(ל"ז:ג)--	(כ"ב:י"ב)--	ארון
בָּתִּים לַבַּדִּים (ל"ז:י"ד)	לְבָתִּים לְבַדִּים (כ"ה:כ"ז)	שלחן
לְבָתִּים לְבַדִּים (ל"ז:כ"ז)	לְבָתִּים לְבַדִּים (ל:ד)	מזבח הזהב
בָּתִּים לַבַּדִּים (ל"ח:ה)	(כ"ז: ד)--	מזבח החיצון

I have accentuated the problematic portion of the word, namely the vowel underneath the למ"ד which seems to change inexplicably. Any ideas?

ונהפוך הוא

This week's פרשה contains many commands and thus, many instances of a וי"ו ההיפוך which changes the accent on the word. There seem to be a number of instances where the accent is not changed due to the נסוג אחור rule. Additionally, it seems the word ועשית, which appears numerous times, can never have the accent on the last syllable. As some have mentioned in the comments, this is due to the נחי ל"ה rule, which is discussed briefly here in אם למקרא ולמסורת.

In general, I do not correct misplaced accents for reasons I would like to discuss another time. (See אמת ליעקב on שו"ע הלכות קריאת התורה.) However, I don't think it would be unreasonable to do so. Nevertheless, in those cases when the accent is not changed for circumstantial reasons, like ועשית, (I.e. if someone said ve-a-see-SA instead of ve-a-SEE-sa) I find it very hard to justify a correction.

ככר זהב

(כ"ה:ל"ט)

כִּכַּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אתָהּ

When I first read this פסוק I thought I would be writing this post as an advisory. The first word of this pasuk seems to be connected to the following word. Therefore it should be pronounced as written above so that it means, "a block of pure gold" and not "a block, pure gold." תרגום אונקלוס seems to support this with his clear indication of סמיכות in translating ככרא דדהב.

However, the חומש I use which attributes its editing to Rabbi Mordechai Breuer, זצ"ל, has a קמץ under the כּ"ף. I must therefore assume that this is a matter of dispute.

This issue becomes more intriguing with the פסוק in (פרשת ויקהל (ל"ז:כ"ד. Whereas the פסוק in פרשת תרומה was rendered by אונקלוס as ככרא דדהב, in ויקהל it is ככרא דהב. Why would they be different?

Anonymous said...
בדפוס סביוניטה אין הבדל בין תרומה לויקהל
March 23, 2007 3:01 AM


Please see further informative comments by MG. Essentially, it appears the קמץ is more correct.

Also, please see the following extensive discussion from the fabulous weekly publication, תורת הקורא:

Watch out for that קמץ

(כ"ה:מ)

אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר

The severity of this possible mistake is spelled out clearly in רש"י. Again, this is an easy mistake to make and a difficult one to catch. מָרְאֶה is a strange word you don't see very often. The natural inclination will be to read it מַרְאֶה but that completely changes the word from meaning "shown (by another)" to "show (to others.)" Be aware!

האשה וילדיה

(כ"א:ד)

האשה וילדיה תהיה לאדניה

In בבא קמא נד., the גמרא discusses the use of a singular verb in reference to plural subjects as acceptable in תנ"ך. However, in all of the examples discussed there the verb precedes the subjects. However, the above פסוק demonstrates that it can occur in the reverse as well. One would have expected the פסוק to read האשה וילדיה יהיו לאדניה but apparently תהיה suffices.

Three strikes and you're out

... well, one strike, really. Saw this in the דקדוק WhatsApp group recently:

דבר יפה שראיתי בתיקון קוראים סימנים:
שארהּ - מפיק הא.
כסותהּ - מפיק הא.
ועונתהּ - מפיק הא.
ואם שלש אלה לא יעשה להּ - כלומר: מי שלא יבטא את שלשת המפיקים, אז - ויצא חינם אין כסף - לא ישלמו לו משכורת על הקריאה...

The Ox and his Friend

One of the laws dealt with in this week's פרשה is that of damages incurred when one's animal gores another. The פסוק says אבן עזרא .כ"א:ל"ה - וכי יגף שור איש את שור רעהו explains these words as follows: And if the ox of a man gores the ox of his (this man's) friend. However, he brings an alternative explanation from קראי by the name of בן זוטא. He interprets: And if the ox of a man gores his (the ox's) friend - another ox. אבן עזרא rejects this ridiculous interpretation based on the trop of the פסוק which clearly indicates that it should be read otherwise. Besides, adds the אבן עזרא sharply, an ox has no friends - except for בן זוטא!

It is not often that a pshat in a ראשון on חומש will have one rolling in laughter but this one did it to me. However, אבן עזרא's sharp attack on בן זוטא is not so clear. Daniel Scarowsky, ז"ל, once pointed out to me that we find in the 'משניות בבא קמא פרק ה (bottom of :מח):
"...שור שהיה מתכון לחברו" an ox that had intention to gore 'his friend.' It seems the ox is not the social outcast the אבן עזרא had perceived him to be. But Daniel explained that the answer must be that there is a difference between the term רֵע used in our פסוק, and the term חבר used in the חבר .משנה comes from the root meaning connection. A חבר is merely one who has a specific connection with the other. This connection may be as simple as both being oxen. A רֵע, a term used to denote a more serious friendship, implies a deeper connection which an ox does not have. Except, of course, with בן זוטא.

Answer vs. Torture

(כ"ב:כ"ב)

אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אתוֹ

(כ"ג:ב)

וְלא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטת

If the two פסוקים above are read without vowels, it appears the same word appears both times. However, they are clearly two separate words. תְעַנֶּה means to torture. תַעֲנֶה means to answer. Keep an ear out for this one - it's easy to miss.

Thanks to ba in the comments, here is a nice list of words in תנ"ך that are the same but different.

Give it to me

(כ"ב:כ"ט)

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי

The above bolded word, when pronounced correctly, is translated, "you (singular) shall give it to me." If mispronounced תִּתְּנוּ it means, "you (plural) shall give to me." Certainly correctable!

Tricky Vowels

כ"א: כ"ט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא

כ"א:ל"ו אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא

The vowels here are very important. If the קמץ and פתח are flipped, the word takes on a totally different meaning. נָגַח, the incorrect pronunciation, is a verb, gored in the past tense. But the proper pronunciation, נַגָּח, is a noun meaning a goring ox. We find this construct in numerous other places such as גַמָל meaning not a camel but one who rides camels.

It just so happens that my son is now learning the סוגיא of שור מועד in school so this observation was particularly on my mind.

Jewish Milk

I once saw an article about חלב ישראל and decided to post this. A friend of mine pointed out to me once that the common pronunciation of this term, Cholov Yisroel, is actually incorrect. Due to סמיכות (which I'm not 100% certain of, see comments) it should be chaleiv Yisrael as in לא תבשל גדי בחלב אמו. I've always wanted to try some funny "proper דקדוק" social experiments - like have everyone use that term in public and see what kind of reactions you get, and the one I suggested on another occasion.

Many who fear God

(יח:כא)

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלהִים

One should be very careful with the above bolded word. The proper pronunciation is "yir-AI," with specific emphasis on the חיריק under the יו"ד and the separation of the first and second syllables. It is very easy to mispronounce this word as if it were יְרֵא - a lazy חיריק can easily turn into a שוא and the צירי under the אל"ף can easily be mistakenly placed under the רי"ש. This mistake will change the word from plural to singular. [Although perhaps one might suggest that it is clear from אנשי חיל that we are referring to a plural entity.]

I have been asked on a number of occasions if there is a difference in the exact pronunciation of a חיריק חסר and a חיריק מלא. I believe that "by the rules" there likely should be a subtle difference in the strength of the "ee" sound if there is no יו"ד. However, I usually suggest that it is far too risky to try to differentiate. I have a separate blurb about how we tend to pronounce a שוא two different ways, depending on the context and it should probably be one or the other. But my real point here is that if you try to soften a חיריק it will get too close to a שוא and the above point is a perfect example of why that is not worth the risk and better to pronounce all חיריקs the same.

By the Thousands

 In the עשרת הדברות, we have (כ:ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים There is a פתח under the ל. Now, under normal circumstances, a ל+פתח indicates the definite - to the, a short form of לְהַ, whereas ל+שוא would indicate the indefinite - to a. However, those rules change when the main word begins with a שוא or חטף. Since a word may not begin with two שואs, the פתח is used for the indefinite, whereas, in this case the definite would be indicated by a ל+קמץ. In a previous year, I corrected the בעל קריאה when he said לָאֲלָפִים.

Curiously, in just a couple of weeks, we will read the י"ג מידות in כי תשא. There we find (כ"ד:ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. Why does it change from לַאֲלָפִים to לָאֲלָפִים, from thousands to the thousands?

I posed this question to a WhatsApp Dikduk group. The sum of the answers I received amounts to the following: In the עשרת הדברות, the "the" is not necessary because thousands is immediately qualified by אוהבי ולשומרי מצותי. When אלפים is used in the י"ג מדות is referencing "the know" thousands, as previously explained. That is why it is in the definite form.

לצאת

(י"ט:א)
בַּחדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל

It was early on a שבועות morning when, after staying up all night, I needed to be alert enough to correct the בעל קריאה when he pronounced the above bolded word לָצֵאת. In its correct form, the word means "to (since) the exit of," but as it was mispronounced, it is simply the infinitive, to exit.

This surely seems to be a change in meaning. However, even the word itself seems to change meaning, if the context of the word implies the proper meaning, this may render the mistake forgivable. In our case, there seems to be no logical understanding of the pasuk with the word לָצֵאת. Perhaps, then, this mistake is not as grave as it seems. [However, I would still correct it on the spot.]



Furthermore, commenter Elie points out the following:
מה תאמרו על תחילת הפטרת בוא
לָבוא נבוכדראצר וגו'
וזה ברור שהוא כמו כאן לצאת 
אע"פ שמנוקד בקמץ
That being said, we do find the word with the same meaning with a פתח under the ל. So perhaps even the meaning does not change.

On top of Old Smokey...

(י"ט:י"ח)

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ

As רש"י writes on this pasuk, there is a very distinct difference between עָשַׁן and עָשָׁן. The true meaning of the פסוק is that הר סיני was smoked i.e. covered in smoke. If read incorrectly with two קמצים it would imply that the mountain was all smoke. In short, the difference is whether the word is a verb or a noun.

If a בעל קריאה is not clear in differentiating his קמץ from his פתח (I've met a few of those in my day,) then this error might go unnoticed.

רם ונשא

From Eliyahu Levin regarding this week's הפטרה:

ישעיה ו א וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א

שאלה שהגיעתני: אומרים בשחרית לשבת ויום טוב: המלך היושב על כסא רם ונשא. האם המלך הוא רם ונשא או הכסא? מצאתי שההזכרה היחידה בכל תנ"ך של כסא רם ונשא היא בהפטרת השבוע ושם הרד"ק והמלבי"ם חולקים אם הרם ונשא הוא על השם או על הכסא. מה יסוד מחלקותם?

ר' משה ארנד: שלום!

ההמשך בשחרית בשבת הוא שוכן עד וכו', ברור שהכוונה לפסוק מהפטרת יו"כ, וא"כ יתכן שגם הרם ונשא שנזכר הוא מהפסוק הקודם שם (ישעיה נ"ז למנינם): כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון, וזה אומר שיש לפסק: המלך היושב על כסא, רם ונשא וכו'. אני אומר זאת בגדר אפשר. ומה שהחזנים והקהלות נוהגים להתחיל החזנות מהאמצע (ויש שמחליפים שם חזן) לא מסתדר עם הבנה זו.

תשובתי: נראה שמצאנו רם ונשא גם בהפטרת יום כיפור למשל ישעיהו נז,טו: כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֝ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א ולכן יתכן שגם כאן זה הקב"ה, מאידך[1] הפשטות היא עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א כלומר הכסא גבוה (מהטעמים אין הכרעה חד משמעית אבל נוטה לטובת הכסא).

ר' יעקב לויפר: מדוע ר' אליהו אתה אומר שאין הכרעה מהטעמים, ועוד סבור שהם נוטים לטובת הכסא?

הנה ההטעמה: וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א

אם הטעמים סוברים ש'רם ונשא' הוא תואר של הכסא, היה ראוי שיטעימו את השם בזקף, ההטעמה הזאת דווקא מראה ש'רם ונשא' מוסב אל השם, כדרך שציין אליהוא ב'זוטות לפרשת יתרו' כי ההטעמה יֵרֵ֧ד ה֛' לְעֵינֵ֥י כָל-הָעָ֖ם עַל-הַ֥ר סִינָֽי׃ (שמות יט יא) מוכיחה כי 'על הר סיני' מוסב על 'ירד ה' ולא על 'כל העם'.

יעקב לויפר

תשובתי: מעניין, יענו: וָאֶרְאֶ֧ה אֶת אֲ-דנָ֛י [יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א] רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א

לא חשבתי על זה, אבל סוף סוף יש טרחא (כלשון אליהוא) במילה כסא,

אבל עם הדוגמה מ"על הר סיני" קשה לי להתווכח.

טוב אכנס להגיגים.

יעלו"י: מה אתה רואה בטרחא? הרי היא מפסיקה יותר מהתביר, לפיכך: ואראה את ה' יושב על כסא - רם ונשא [ה'].

אם היו מבינים 'כסא רם ונשא' היו מציבים זקף במקום התביר, ואז היה מתקבל הפיסוק 'ואראה את ה' - יושב על כסא רם ונשא'.

תשובתי: אנסה להסביר: כיון שכסא בטרחא הבנתי שכל הקטע לפניו [וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדנָ֛י יֹשֵׁ֥ב] טפל אליו ו"רם ונשא" תיאור הכסא.

אליהוא: אכן, שני הפסוקים בישעיה ו' ונ"ז יוצרים רושם שהקב"ה הוא אכן רם ונשא, ואין מה לדבר על הכסא.

אלא מה, יתכן לפרש את הביטוי 'רם ונשא' כתואר 'לא חשוב' שנדחק מעבר למפסיק החזק (טרחא).

ואז עדיין ניתן לטעון כי הכסא גם הוא רם ונשא.

ועוד, חיזוק לרעיון מן ההקשר. הרי כאשר אומרים שהקב"ה יושב על כסא רם ונשא יש פה האנשה נחמדה. אבל כאשר אומרים שהוא רם ונשא וגם יושב על כסא, מה טעם האמירה שהוא יושב על כסא? האנשה לשמה?!

לכן, הנח להם ישראל שחושבים שהכסא רם ונשא.

אך דעו נא, כי גם מאן שסבר כי הכסא רם ונשא צריך לקרא בהפסק אחרי 'כסא', כי הרי כן קרא גם ישעיה.

בברכת התורה

אליהוא

ליאור יעקובי: קוגוט מביא את דעת שד"ל שת"י ובעל הטעמים עזבו את הפשט מסיבה תאולוגי.

וקוגוט דוחה אותו ע"פ המדרש:

מדרש תנאים לדברים פרק יד

כיוצא בו אתה אומר (ישע' ו א) בשנת מות המלך עזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ואין אנו יודעין אם הכסא רם ונשא ואם המקום ת"ל (שם נז טו) כי כה אמר רם ונשא:

הרי דיון ע"פ הפסוק השני. ע"כ ליאור.

אחד המגיבים בהגיגים: לרגל המשא ומתן עיינתי בכתוב, ועלתה לי תמיהה אחרת, כי הנה כתוב כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון.

והנה אנו אומרים שוכן עד מרום וקדוש שמו. מהיכן המקור ש"מרום" וקדוש שמו?

כוכב דויד: בפסוק בישעיהו נז, טו, על פי הטעמים:

כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן.

כלומר ה' הוא שוכן עד, שמו קדוש, והוא אמר שהוא ישכון, כלומר שהוא שוכן ב'מרום' (העתיד משמעותו הווה, כמו הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל).

לפיכך הפיסוק הנכון הוא:

שׁוֹכֵן עַד, מָרוֹם; וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ. – כלומר, ה' הוא שוכן עד (כבפסוק),

הוא שוכן גם במרום (כדבריו בסוף הפסוק),

וענין אחר - קדוש שמו (כבפסוק). ע"כ.

פרו' שמחה קוגוט: היכן אמור להתפרסם הוויכוח המצורף? ב"היבטים" הקרוב? אכן דנתי בפסוק זה בספרי על הטעמים והפרשנות בעמ' 139, 216, 238 ואין בוויכוח כאן אף לא פרט אחד שלא הובא שם (זולתי ההבנה השגויה של כוונת הטעמים המוצגת בסוגרים ע"י הרב אליהו ונדחית בצדק ע"י הרב לויפר).

אשר לציטוט הפסוק בשחרית של שבתות וחגים -- דומה שזו דוגמה נוספת להשתלטות המנגינה הרווחת על התוכן, ומוטב שהחזנים ישתלטו על המנגינה ויכפו עליה את ההפסקות הנכונות.

בברכה חמה, שמחה קוגוט

עתה נביא את דברי המפרשים.

ר' יוסף קרא: אע"פ שמקום ישיבתו על כסא רם ונשא, ראיתי ששוליו מלאים את ההיכל.

ראב"ע: רם ונשא - תואר הכסא, לא כאשר אמרו רבים. והטעם, שהוא למעלה מהחיות, כאשר אפרש בספר יחזקאל.

גם רד"ק ור' אליעזר מבלגנצי מפרשים שהכסא הוא רם ונשא. וגם הגר"א בפירושו על ישעיה.

בעל צפון

 I was at a shiur this week where the name of this עבודה זרה was mispronounced as Ba'al Tzafon (with a קמץ under the צ). The מגיד שיעור corrected himself immediately but it got me thinking - what is the actual meaning of this name? If it is just the idol of the north, it should in fact be Tzafon. There is plenty of discussion in the commentaries about the fact that this was an עבודה זרה, but not so much the actual etymology of the name.

Someone in one of my WhatsApp Dikduk groups pointed me to a מדרש שכל טוב which explains that it is in fact a reference to the north but seems to indicate that it is similar to the word צפוני, northern, which does have a natural שוא under the צ. So the ending יו"ד is dropped but the שוא stays and that is how we have Tzefon.

While on the topic of this word, see כלי יקר דברים ב:ג regarding the connection between north, tzafon, and hidden, tzafun.

Leave us alone!

I have a new name for this - the Sneaky פתח.

When בני ישראל are faced with the ominous situation of having a sea on one side, and an invading Egyptian army on the other, some pretty harsh words are hurled in משה's direction. Among them is the statement, "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם" - this is what we told you in Egypt, "Leave us alone..." Special attention must be given to the word חֲדַל. In its correct form, it is the second-person imperative. However, if it is simply mispronounced חָדַל, it changes to the third-person past tense. A very subtle difference but a very serious change in meaning.

Exceptions Ahoy!

In general, the first letter of a word beginning with בג"ד כפ"ת will usually have a דגש. However, if the word is connected to the word preceding it and that word ends with a vowel sound, the דגש is removed. The letters that are capable of producing a vowel sound are א, ה, ו, י. I've always found AHOY to be the easiest mnemonic for this rule. There are two exceptions to this rule in the תורה and both are found in this week's פרשה. In fact, they are both in אז ישיר.

The first is טו:יא מִי-כָמכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמכָה נֶאְדָּר בַּקּדֶשׁ. The first מִי-כָמכָה follows the rule. The second does not. מנחת שי cites two reasons for this. First, he says that since the name מיכה is the name of an עבודה זרה, it is not proper for the name to "appear" to be mentioned next to השם's name which it would if you were not to pause sufficiently between מי and כמכה. The second reason is an allegorical explanation in the name of ר' יוסף קרא. [Perhaps there is a difference between the two as to whether or not one should bother to go back if they slip up. According to the first approach, once you've said it, it's pretty much too late. But perhaps according to the second approach you do accomplish something by going back. Nevertheless, this should NOT be corrected in shul.]

The second example is טו:טז בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן. It should be כָאָבֶן. Once again, according to מנחת שי, we are afraid of an improper stringing of words. Without the דגש, it might sound like יִדְּמוּךָ אָבֶן, which would essentially be stating that a rock is comparable to חס ושלום ,השם. And while we are dealing with this particular phrase and the significance of the דגש, it is important to note - as pointed out to me by a reader - that the דגש in the דל"ת makes the accompanying שוא נע extremely important. Yidmu would be a word denoting similarity but the proper pronunciation - yidemu - denotes silence.

MG said...

The Mesorah Gedolah in Daniel perek 5 lists all the exceptions to the "AHOY" rule. In "Az Yashir" you have the two you mention plus 3 more: "Ga'oh Ga'ah" which appears twice (once in the Shira and once by Miriam) and also "Am zu Ga'alta" where the Gimmel has a dagesh even though it shouldn't. The Minchas Shai explains this last one as needing a dagesh because without a dagesh one might confuse the shoresh as being from the word "M'Go'al" which is derogatory.

DECEMBER 16, 2008 12:11 AM

'מקדש ה

Note not only the vowels but the trop as well in the following phrase from (טו:יז)

The meaning of this phrase is "The sanctuary, HaShem, which your Hands have established." The vowels and trop are very instrumental in establishing this as the meaning of the phrase. The note above מקדש is a separator, essentially putting a comma between it and the following word. If it were connected to the following word, it would read "The sanctuary of HaShem which you (whoever that is) have established." If one reads the word with a מרכא note, which is an easy, lazy mistake, it might serve to connect the words and distort the meaning.

Additionally, the קמץ under the דל"ת makes the word stand alone. If it were to be mistakenly pronounced מִקְּדַשׁ, that would also imply the connection with the following word. Needless to say, both mistakes are to be avoided. I wouldn't correct the trop but I'm not so sure about the vowel.

See further discussion in the comments:

Talented Locusts

Just wanted to highlight one of Elie's points below from last week but on this week's פרשה:

י:ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ

It is not absolutely essential to use the שוא נע. However, one must be very careful not to skip the שוא altogether and pronounce it וּמָלוּ. Surely, the locusts were not circumcising the Egyptians houses.

Better Not Butcher This One

There are two very similar words that appear in the passages dealing with the קרבן פסח but they must certainly be differentiated and depending on how well a בעל קריאה enunciates his vowels, it might be difficult to discern:

י"ב:ו וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם

This form is third-person plural future (via ו"יו ההיפוך), I.e. "they shall slaughter it."

י"ב:כ"א וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח

This is a second-person imperative command, I.e. "you, slaughter it!"

The Strange Thing about Frogs

As a general rule, a שוא under the first letter of a word will always be a שוא נע. Also, if a word is prefixed by a ה' הידיעה it will usually begin with a דגש in its first letter and the שוא will be a שוא נע. There are numerous exceptions to this rule (as there are to every rule, including the rule that every rule has exceptions.) One exception which is seen many times is הלוים which never has a דגש.

(As I understand it, there is a מחלוקת as to whether a שוא underneath one of these exceptions is נע or נח. The תיקון סימנים goes with נח.)

In וארא, we find another exception - צפרדעים. The צ doesn't get a דגש. However, there is something different about this exception. There is an exception to the exception. In ח:ב we find וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּע. Any suggestions as to why this is?

Reader answers:

MG said...

R' Yaakov Kaminetsky discusses this question in Emes LYaakov. He answers that "Tzfardea" is not of Hebrew origin, rather Egyptian, and in that language the Tzadi did not have the ability to receive a dagesh. Therefore even though it is preceded by a "Heh Hayidiah" it receives no dagesh. However the word "HaTzefardea" does not refer to "a frog" but to the "frog infestation", (as Rashi explains according to the Pshat)and this new word now follows the rules of Hebrew Dikduk, so the Tzadi receives a dagesh.

DECEMBER 15, 2008 11:34 PM

Shloime said...

The Radak in Michlol quotes this as being an exception.
A mem of a present tense piel doesn't take a dagesh. Not sure why.

Plurals and Singulars

I was recently asked about the words עַמְּךָ and עַמֶּךָ which appear interchangeably in this week's פרשה. They are even found right next to each other in two adjacent פסוקים. If you look at these פסוקים, particularly the ones dealing with מכת צפרדע, there are many words that end with either a שוא or a סגול followed by כ"ף סופית. The exact nature of these words can be somewhat confusing and some explanation is definitely in order.

As I've stated on other occasions, one of the challenges as corrector is not as much correcting the בעלי קריאה as it is explaining to common folk when a correction is not warranted. The case of עַמְּךָ / עַמֶּךָ is one that is likely to trigger a knee-jerk correction but I don't believe it would be necessary. The word is actually the same but it changes to עַמֶּךָ in the pausal form (אתנחתא, סוף פסוק, etc.)

The basic rule to keep in mind for the other similar words is as follows: a סגול followed by a י and then ךָ, such as עֲבָדֶיךָ, is plural. If the י is not present, such as מִטָּתֶךָ, then it is simply singular in the pausal form. 

This being the case, I would suggest that the only example in which a correction would be required if the word was read in the wrong way would be if it is written in plural and pronounced as singular, such as if עֲבָדֶיךָ was pronounced as עַבְדְךָ. But in any other case, it can be suggested that there isn't an actual change in meaning.

However, see The נצי"ב and the Missing יו"ד for some intriguing further discussion.

נצי"ב and the Missing יו"ד

דברים ז:ג

וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ...

A friend of mine showed me this intriguing piece in the העמק דבר this past שבת. I was left shrugging my shoulders. This same friend triggered the discussion that led to this post regarding יחיד ורבים. So this was somewhat of a continuation. But based on what we had previously discussed, I was certain that this word was indeed singular. Nevertheless, העמק דבר goes on to explain why it is plural. 

לא תקח לִבְנֶךָ. לְבִנְךָ מיבעי. ובא לרמז דהנושא גויה בכרת והיינו מיתה לפני זמנו. ונישאת לבנו השני. שהרי איסור אשת אח אין כאן. משום שאין קידושין תופשין בה:

I brought this up on the דקדוק WhatsApp group and a very knowledgeable member pointed out that this is part of a pattern with העמק דבר and pointed to three other instances where נצי"ב goes out of his way to explain the plurality of what would seem to be a singular noun:

שמות ז:כח וּבְעַמֶּ֔ךָ

שמות לג:יג  דְּרָכֶ֔ךָ

דברים לג:ח חֲסִידֶ֑ךָ

In some of these other instances, he declares that these words in fact have a "missing יו"ד, according to the מסורה." Intriguing, indeed.

To further the intrigue, a reader pointed out that נצי"ב would always sign his name נפתלי צביהודה, clearly omitting an obviously necessary יו"ד. Perhaps there is some connection to his position that the יו"ד doesn't have to be there, even it belongs there. Finally, this fascinating story illustrated how this bizarre practice might have actually saved his life!

לשון יחיד ורבים

From Eliyahu Levin:

ט לא שאלה שהגיעה אלי בשנה שעברה מנויורק:

Rav Eliyahu, Shalom UVracha -Please excuse me for writing to you in Loazeet, but please feel free to reply in Leshon HaKodesh.First of all, thank you very much for your wonderful material!I would really appreciate your help with the following question that someone asked me:
ל"א והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול ל"ב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה :
Why is the first pasuk singular (נוכתה) and the second pasuk plural (נוכו)?Thank you very much! Chazak VeEmatz !משה שמואל וייס Moshe S. Weiss
Thank you very much!

גם מי שאינו מבין אנגלית יבין את השאלה, מ"ש חטה וכוסמת שלא נכו בלשון רבים, ומ"ש פשתה ושעורה שנכתה בלשון יחיד.
אינני בטוח שיש סיבה מחלקת.
אולי לפשתה יש טעם משלה – אביב, ולשעורה טעם אחר - גבעול משא"כ חיטה וכוסמת שיש להם טעם משותף.
תשובת אפ"ר (אוריאל פרנק:: אינני בטוח ש"נוכתה" הוא לשון יחיד. השוה "בנות צעדה" והכתיב "ידינו לא שפכה" וכמ"שכ על כך בעבר. ע"כ תשובת אוריאל.
מעניין מאוד היום עיינתי בספר של זיידל על צורות רבים משונות. עדיין צריך להסביר למה המעבר לצורת רבים "סטנדרטית".

דקדוקי וארא סח

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת וארא ובהפטרה, ובקריאת שבת במנחה ושני וחמישי. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.

מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע

וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי וְהִרְבֵּיתִי וְנָתַתִּי וְאָמַרְתָּ וְהִפְלֵיתִי וְשַׂמְתִּי וְהַעְתַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ וְהִדְבַּקְתִּי וּבָקַעְתָּ וְהַעֲמַדְתָּ וְהִכְרַתִּי וַהֲפִצֹתִי וְשַׁבְתִּי וַהֲשִׁבֹתִי

ו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.

ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.

ו כה -פִּינְחָס הנו"ן בשוא נע.

ו כז הַֽמְדַבְּרִים למרות הגעיא המ"ם בשוא נח[1]

ז י וַיַּעֲשׂוּ כֵן: הטעם נסוג אחור ליו"ד. א"ה: בקורן המילים מוקפות, אבל בידינו ספרים מדויקים יותר. א.ל.

ז טו אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ : ה"א בשווא נח ודגש קל בפ"ה.

ז טז שַׁלַּח : כבר הערנו על כך בשבוע שעבר, יש להקפיד על הדגש בלמ"ד להבדיל בין בניין קל לפיעל. ובין עבר לציווי. א.ל.

ז יט וְיִֽהְיוּ-דָם: געיה ביו"ד הראשונה. ז יט וְהָיָה דָם: תיבה 'והיה' במלעיל מדין נסוג אחור.

ז כ וַיֵּהָפְכוּ: מרכא[2] בה"א מורה על העמדה קלה שם, יש לקרא ויֵּהָ-פְכוּ. והפ"א בשוא נע.

ז כב בְּלָטֵיהֶם: כאן ולהלן, ח ג ו-ח יד, ללא ה"א בין הלמ"ד לטי"ת, לעיל ז יא בְּלַהֲטֵיהֶם.

ז כז בַּצֲפַרְדְּעִֽים׃ הצד"י רפויה. יש חטף פתח בצד"י בלנינגרד, מה שמוכיח ללא ספק כי השוא בצד"י הוא נע. וכן בהמשך.

ח א עַל-הַנְּהָרֹת: לפי חלק מכתבי היד הדרבן (קדמא או מקל) בעי"ן, לפי כל ספרי תימן, בה"א הראשונה[3].

ח א עַל-הַיְאֹרִים : אין געיה בה"א והשווא ביו"ד נח. וְהַעַל: במלעיל.

ח ב הַצְּפַרְדֵּעַ כאן הצד"י דגושה, ובשוא נע.

ח ה וּמִבָּתֶּיךָ : התי"ו בדגש קל, בתורה קדומה, בחלק הדקדוק נאמר על כך: "התי"ו בדגש קל, וכן כל לשון בתים שבא בלשון רבים יבואו בדגש קל, זולת ב' שיצאו מן הכלל לדעת בן אשר ובאו בדגש חזק..."[4]

ח ז וְסָרוּ הטעם ברי"ש מלרע.

ט ט אֲבַעְבֻּעֹת: עי"ן בשווא נח, בי"ת שלאחריה בדגש קל, יש לקרא אבעְ-בֻּעֹת.

ט כג וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ: מרכא בתי"ו, הטעם נסוג לתי"ו. וה"א בחטף פתח.

ח טו אֶצְבַּע מלרע!

ט ל תִּירְאוּן הרי"ש בשוא נע הטעם באל"ף מלרע.

הפטרת וארא

יחזקאל כח כד (תימנים) סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב להשמיע גם את האל"ף. לא מַכִיב ולא מַמִיר.

כה וְנִקְדַּשְׁתִּי הטעם בדלי"ת למרות וי"ו ההיפוך.

כט ג וְאָמַרְתָּ מלרע; הִנְנִי הנו"ן בשוא נח, וכן בפסוק ח י ועוד. הַתַּנִּים לא תנין. וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי׃ בפסוק ט וַאֲנִי עָשִֽׂיתִי׃

ד וְהִדְבַּקְתִּי מלרע; בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ לבטא נכונה, ובעיקר המבטאים תי"ו רפויה כשׂי"ן שמאלית.

ח אֲדֹנָי יֱֹיִ לקרוא את יֱֹיִ – אֱלֹהִים.

יב מָֽחֳרָבוֹת המ"ם בקמץ רחב, במבטא "ישראלי" נקרא כפתח.

יד שְׁפָלָֽה׃ הפ"א בקמץ, לא שְׁפֵלָה. וכן בפסוק הבא.

טו וְהִמְעַטְתִּים הטי"ת עם כל הקושי בשוא נח.

יח נְבוּכַדְרֶאצַּר ברי"ש לא בנו"ן.

יט לשים לב למפיקים: הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ

שבת מנחה ושני וחמישי

י א שִׁתִי הטעם בתי"ו מלרע.

י ג לֵעָנֹת בנין נפעל, לא להחליף עם לַעֲנוֹת או לְעַנּוֹת. אצלנו הלמ"ד בצירי והנו"ן רפויה.

י ד אִם-מָאֵן לתת רווח בין הדבקים.

י ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ.

י ז וַיִּפֶן הטעם ביו"ד מלעיל. וַיֵּצֵא הטעם בצד"י מלרע.

י ט בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ: יש להיזהר על הפרדת התיבות מפני 'הדבקין'.

כִּי חַג-ה' לָֽנוּ: מרכא בתיבה 'כי', טפחא בתיבה חג-ה'.

י יא ׃ לֹא כֵן הכ"ף ברביע לא בגרשיים. מְבַקְשִׁים הקו"ף רפויה בשוא נח. וַיְגָרֶשׁ הטעם בגימ"ל מלעיל.

[1] השווה למה שנכתב על המילדֹת בשבוע שעבר. ובפנים הגליון.

[2] מעניין, אע"פ שרוו"ה במשפטי הטעמים שלו מביא כלל שיש כאן (במקומות כמו כאן) מרכא תביר באותה תיבה, בחומשים שלו הוא נמנע מלהטעים כך. בתנ"ך קורן הלכו בעקבותיו גם בזה. בנ"ך בהרבה מקומות (אינני יודע אם בכולם) הטעימו אל נכון. וזו אחת התשובות למה אני מעדיף תנכים יותר מדויקים! א.ל.

[3] א"ה: אין בזה נפקא מינה למעשה, אנו מעדיפים את ההטעמה הנהוגה בכא"צ. א.ל.

[4] א"ה: הספר אינו לפני. הכוונה כנראה לשלושה מקומות בשני פסוקים בדברי הימים שהבי"ת פתוחה: ב ב ט; ב ד ה. בַּתִּים. ברור שהדגש בתיו אינו סוגר את ההברה במילה בָתִּים, כי הקמץ כאן הוא רחב! ואכמ"ל. א.ל.